איך להפוך להרבה יותר שנונים? 3 טיפים שיכפילו את מהירות המחשבה והתגובה שלנו

היי,

בפעם הקודמת, העליתי לכאן שאלון שעוזר לגלות מהו סגנון השכנוע שיעבוד עלינו הכי טוב (ואיך לשפר באמצעותו את המוטיבציה שלנו לעשות). היום, ניגע בשאלה מעולה שהעלה דודי, אחד מקוראי הבלוג הוותיקים – איך אפשר לשפר את מהירות המחשבה והתגובה שלנו?

שוב, לפני שהיא התחילה

המרצה הסתובב אליהם. סגר את הטוש. שילב ידיים. נעץ בהם מבט מחויך. רגע לפני ההפסקה, האם יש שאלות על מה שהסברתי? ידיים עלו לאוויר. פשוט לא הידיים שלה. ולא בגלל שלא היו לה שאלות. דווקא היו לה. שאלות חשובות. נדרשות. רק שהידיים שלה לא עלו.

מאז שהייתה קטנה לימדו אותה לחשוב פעמיים לפני שהיא מדברת. שלא תדבר שטויות חס וחלילה. שלא תחשוף את דעתה האמתית. או את רגשותיה. ולו רק כדי שאנשים יכבדו אותה ויתייחסו אליה בצורה חיובית. לא שיש בזה משהו שלילי כמובן. פשוט…

נמאס לה להיות זו שחושבת על רעיונות מבריקים. ובזמן שהיא חושבת עליהם, אחרים שואלים את השאלות שרצתה לשאול. מגיעים לבד לרעיונות שלא סיפרה לאדם שחשבה. עושים את מה שרצתה לעשות. ומצליחים את ההצלחות שהיו אמורות להיות שלה. לו רק עשתה אותם.

נמאס לה לקבל שאריות. לראות אותם מצליחים סביבה. לשמוע על סיפורי הצלחה של כאלה שעשו. ולדעת, שהיא יכלה להיות איתם. שם. בפסגת אולימפוס ההצלחה. במקום שאליו תמיד ידעה שהיא שייכת. רק שעודף המחשבה ואיטיות התגובה, השאירו אותה בגובה הקרקע.

ובזמן שהיא ישבה שם וחשבה, הסתיים השיעור. כולם כבר שאלו את השאלות שעניינו אותם. קיבלו תשובות. זרקו רעיונות על הדרך הטובה ביותר לבצע את המשימה. חלקם אפילו זכו להערכת המרצה על רמת ההבנה. וזה נגמר. שוב. לפני שהיא התחילה.

יהלום בתוך מרתף

רעיון טוב בראש הוא כמו יהלום בתוך מרתף. הוא יכול להיות מושלם, גדול ומבריק. רק שאם הוא לא יצא החוצה כדי שאחרים יעריכו אותו… אין לו ערך. כדי שיהיה לו ערך הוא צריך להיות מוצג נכון. וחשוב לא פחות, הוא חייב להיות מוצג בזמן הנכון.

עם זאת, הרבה אנשים חולים בחשיבתיטיס. "מחלה" חשיבתית שגורמת להם לחשוב על משהו מיליון פעם ובסוף לא לבצע אותו. ואז לכעוס על עצמם ששוב מישהו אחר עשה את מה שהם חשבו. שזו גם מחשבה שהם נתקעים עליה לא מעט זמן. למזלם, אפשר להירפא ממנה.

רק שבזמן שהם תקועים בתוך הראש שלהם, מישהו אחר עושה. והסבירות שמחשבה שעולה אצל אחד היא כל כך ייחודית שאחר לא יחשוב עליה… היא לא משהו. ובמציאות שמחוץ לראשם, מעריכים רק דבר אחד. את מה שאפשר לשמוע, לראות ולהרגיש.

בגדול, ההצלחה שייכת לאלה שעושים. והגיע הזמן להפוך לכאלה שמוציאים את המחשבות שלנו החוצה. כדי לקבל תשובות ומשוב שיעזור לנו ללטש אותן. כדי להתחיל לממש אותן במציאות. ויותר חשוב מזה, גם כדי שישימו אלינו לב הרבה יותר ויעריכו אותנו.

לא מספיק רק לעשות. כי רק בסרט הקולנוע, מזהים את הביישן ומקדמים אותו. במציאות, מקדמים את אלה שיודעים לדבר. ולעתים קרובות אלה גם האנשים הלא נכונים. כי אלה שכן נכונים, מוצאים את עצמם בצד שחושב. ומקווה. ומתאכזב.

רגע, ומה בנוגע לטאקט?

המטרה שלנו פה היא להפוך להרבה יותר שנונים. כמו האנשים האלה שתמיד יודעים מה להגיד. מעיזים להגיד את מה שצריך. מסוגלים לחשוב יותר מהר ולהגיב הרבה יותר מהר. רק שרגע לפני שנמשיך, חשוב להתייחס קודם לסוגיית הטאקט:

הרבה מאוד אנשים מאמינים שהם חייבים לחשוב על כל דבר לפני שהם מדברים. לפני שהם עושים. כי אחרת הם עשויים להגיד ולעשות שטויות. רק שזו תפישה מעט בעייתית. בעיקר כי היא נובעת מחוסר הבנה של הדרך שבה אנחנו חושבים.

בעיקרון, יש 2 מערכות שבעזרתן אנחנו מנהלים את עצמנו. זו שאליה אנחנו מודעים (כמו המחשבות שאליהן אנחנו שמים לב) וזו שפועלת ברקע (נקראת גם תת מודע). זו שאליה אנחנו מודעים (ה"מודע") היא זו שמכילה גם את הרכיב הביקורתי. זה שמחליט מה מתאים ומה לא.

רק שמקור המידע של שתיהן נמצא בתת מודע. שם מאוחסן כל המידע שאנחנו יודעים. ושם אנחנו גם מצליבים את המידע ומגיעים לתובנות. או במילים אחרות, לחשיבה המודעת שלנו (זו שנעשית דרך המודע) אין ידע שאין לחשיבה האוטומטית שלנו (זו שנעשית בתת מודע).

מכיוון שכך, אם אין לתת המודע שלנו את הידע איך להפעיל את הטאקט גם למודע שלנו אין אותו. ואם יש אותו לתת המודע, יש אותו גם למודע שלנו. כך שבפועל, הצורך לחזור על המחשבה ולחשוב עליה מספק לנו רק את הצורך בתחושת שליטה. לא מעבר לזה.

ולא רק זה. הצורך לחשוב על כל דבר לפני שהוא יוצא מהפה שלנו, מעכב אותנו. דורש מאתנו לחזור על כל מחשבה. לבחון אותה. לחפש הגיון בתוכה. ולשאול את עצמנו מיליון שאלות. רק כדי שנרגיש שהגיוני להגיד את זה. וכשחושבים על זה ככה, זה לא בדיוק הכי הגיוני, נכון?

אז איך נכפיל את מהירות המחשבה והתגובה שלנו?

על מנת להכפיל את מהירות המחשבה והתגובה שלנו נוכל להשתמש בטיפים הבאים:

1. נשתחרר לתוך זה – רוב האנשים מאוד מלחיץ את עצמם כדי לבוא עם תשובה חכמה. ולא סתם. הם ראו אנשים שנונים שמביעים את עצמם במהירות ורוצים גם. אז הם מרגישים חובה לתפקד מיידית. לוחצים על עצמם לעשות את זה. וזה… רק גורם למוח שלהם להינעל.

בפועל, האנשים ש"חושבים על הרגליים" לא מלחיצים את עצמם כדי להגיב מיידית. הם פשוט מגיבים מיידית. נרגעים לתוך זה. זורמים לתוך זה. רק שלהגיד את זה לאדם שעוד לא עושה את זה… זה הרבה יותר מלחיץ. איך נוכל להירגע לתוך זה?

קודם כל, נרגיע את הנשימה שלנו. פשוט ננשום נשימה קטנה וננשוף את כל האוויר מהריאות. כן, הכל עד שלא נשאר. אז, הדבר הבא שיקרה הוא שהגוף יכריח אותנו לנשום. רק שהנשימה הזו, תהיה מלאה יותר. ובצורה מפתיעה, תרגיע אותנו.

מיד אחר כך, נגיד לעצמנו "הבנתי" מיד אחרי שהדבר (שאליו רצינו להגיב) נאמר. זה נשמע פשוט. כמעט פשוט מדי. רק שמשהו מעניין קורה כשאנחנו אומרים לעצמנו בראש שהבנו, בטון סמכותי. גם אם נדמה לנו שלא הבנו. פתאום, רגע אחרי זה באמת יהיה לנו קל יותר להבין.

2. נתרגל את יכולת ההקשבה שלנו – בעידן הפרעות הקשב, כשרובנו מקשיב למישהו אחר, קורה לנו משהו מעניין בראש. אנחנו לרגע חושבים על מה שנאמר. ואז על מה זה אומר. ואז מה דעתנו על זה. ומה זה מזכיר לנו. ולפני שאנחנו שמים לב, איבדנו את הריכוז בשיחה.

מאוד קשה להגיב בצורה מיידית למישהו אם אנחנו לא באמת מקשיבים למה שהוא אומר. ועל אחת כמה וכמה אם אנחנו עסוקים במחשבות שלנו. ובדברים שזה מזכיר לנו. לכן, אנחנו חייבים לתרגל את היכולת שלנו "לצאת מהראש שלנו". ולהקשיב לאדם שמולנו לגמרי.

איך אפשר לעשות את זה? מתוך ההבנה כי כל מילה שהם אומרים יכולה לשמש אותנו, נחזור על כל מילה שאמרו בראש שלנו. כך, הדבר שאנחנו חושבים עליו יהיה הדבר שהם אומרים. זה יעזור לנו לשים לב למילים שהם אמרו ולהימנע מהסחות (כי אנחנו לא מפרשים).

אז, נוכל להשתמש בתרגיל שמשתמשים בו שחקנים כשהם עוברים סדנאות אלתור (אימפרוביזציה). להתחיל את התגובה שלנו בהסכמה עם מה שנאמר ולהוסיף את מה שאנחנו רוצים להגיד. זה יכול להיות משהו בסגנון הבא:

נניח שמישהו אומר לנו "הנהר הזה מלא בדגי פיראנה", נוכל להגיב "כן, הנהר הזה באמת מלא בדגי פיראנה ובגלל זה הם חייבים לאכול כל דבר שנכנס לשם, אחרת לא יישאר להם מקום בנהר".

בעוד שזה עשוי להישמע קצת מוזר בהתחלה, מומלץ לתרגל את זה עם חבר או חברה. מישהו אומר משפט והשני עונה לו בהסכמה ואז מוסיף על זה משהו. אז הראשון מסכים ומוסיף משהו על דבריו. וככה מקדמים את השיחה. המפסיד, אגב, הוא זה שמשתמש במילה "אבל".

3. נכין את עצמנו מחשבתית – לפעמים, נדמה שאותם אנשים שמגיבים בשנינות, נולדו עם היכולת הזו. רק שבפועל, היא נובעת משילוב בין 2 דברים: הראשון, הוא היכולת לחזות דברים שיאמרו להם והשני, הוא לזכור תגובות טובות שעבדו להם או ששמעו.

כן, זה נכון. הם מכינים את עצמם מראש לתגובות האלה. איך גם אנחנו יכולים לעשות את זה? מאוד פשוט. נתרגל את היכולת שלנו להגיב, עוד כשאנחנו בבית לבד. ולא מול אנשים בלייב. שם, אפשר גם לעשות "פדיחות" ולחשוב בנחת על תגובה טובה.

למשל, לצפות בראיון ביוטיוב. יש המון כאלה. לשמוע שאלה שהמראיין שואל ולעצור את הסרטון לרגע. להגיב לשאלה בעצמנו. לכתוב על דף תשובות שיכולות להיות מדויקות או מצחיקות. ואז להמשיך לשמוע איך המרואיין ולראות ענה והגיב. ולעשות את זה שוב ושוב. ושוב.

בצורה הזו, נחזק את דפוס החשיבה שבו אנחנו מגיבים למה שנאמר במקום לשיחה שלנו עם עצמנו בתוך הראש שלנו. וזה לא הכל. הייתי ממליץ לך לעשות עוד דבר: כשיש לנו תשובה טובה למשהו שנאמר או כשאנחנו שומעים תגובה טובה של מישהו, פשוט לרשום אותה.

זה יכול להיות בפנקס או בטלפון. זה לא משנה. העיקר שנוכל להסתכל על זה שוב מדי פעם. זו גם הצורה שבה הרבה סטנדאפיסטים עובדים. הם מחדדים את היכולת שלהם להגיב מיידית. ומכינים מראש תגובות שבהן ישתמשו במהלך אלתור.

השילוב בין 3 הטיפים הללו, יחזקו באופן חד משמעי את היכולת שלנו לחשוב ולהגיב בצורה מיידית. מן הסתם, זה לא יתחיל לעבוד כבר אחרי יום של תרגול. בטח שלא אחרי יום של קריאה תיאורטית של המאמר הזה. רק שככל שנתאמן יותר, כך התוצאות שלנו ישתפרו יותר.

זהו להיום. עכשיו, אשמח לקרוא בתגובות שפה למטה: מה דעתך על המאמר?

שיהיה לך שבוע מעולה,
ליאור