היי לכולם,
היה היה פעם איש מאוד נחמד שאהב לחיות את חייו. אחרי הכול, מה היה חסר לו? הוא היה נשוי לאישה שאהב, היו לו 2 ילדים מקסימים, מקום עבודה שבו השקיע את רוב מרצו וקודם בו לתפקיד שבו הצטיין, הוא גר בדירה מדהימה באזור שקט בליבה של עיר חיה להפליא והחנה את מכוניתו המרשימה בחנייה המקורה שלו. חייו היו מושלמים והוא היה מאושר.
לילה אחד התהפך אותו אדם במיטתו שעות ארוכות ולא הצליח להירדם. ככל שניסה להירדם יותר כך מצא את עצמו ערני יותר ומוטרד הרבה יותר. משהו הציק לו, אבל הוא לא הצליח לשים את האצבע על הדבר – הרי הוא חי חיים מושלמים. הוא התיישב והלך לחמם לעצמו כוס חלב, "אולי זה מה שיצליח להרדים אותי", חשב לעצמו האיש. ישב האדם במטבח עם כוס החלב החמה וגמע אותה עד תום, ועד כמה שידע שהוא עייף, לא הצליח לגרום לכך שיוכל ממש לממש אותה.
"אולי אני אנסה ללכת עד שאתעייף" חשב לעצמו האיש. התלבש במהירה, ירד לרחוב והחל לצעוד במעלה הרחוב. הוא צעד וצעד ואפילו צעד עוד קצת, עד שהגיע לאזור קצת פחות מוכר והשמש החלה לזרוח, אז מה הוא יכל לעשות? הוא פשוט הסתובב והחל לחזור הביתה. תוך כדי ההליכה הביתה הוא שם לב למשהו מדהים – הוא מוקף בכל כך הרבה צבעים שלא שם לב אליהם מרוב שהיה רגיל לראות את אותם דברים כל היום. הפרחים בגינתו של השכן, הדרך שבה האור נוגע במדרכה והצלילים… או הצלילים… הציפורים המצייצות בבוקר, הרוח הנושבת שהחלה ללטף את עורו. היה לו כל כך נעים – הוא שוב היה מאושר.
קצת לפני שהגיע לביתו, החל לעלות באוזניו צליל מוזר שלא הכיר, צליל שהטריד אותו מאוד שהתחזק משניה לשנייה. הוא לא ממש זיהה אותו בעוד שעיניו מתרגלות לקלוט את כל המראות החדשים ולפתע מאחוריו, בנהמת מנוע מחרישת אוזניים הופיע אדם מגודל ומזוקן על אופנוע ענק ועצר ליד האיש. האיש, פשוט עמד מהופנט למראהו של האופנוען המגודל על רקע הטבע, לא שם לב כי הוא עושה טעות. האופנוען ששם לב אליו פנה אליו בצורה תוקפנית ושאל "על מה אתה חושב שאתה מסתכל?". הסתכל עליו האיש ועשה את טעותו השנייה בעודו ממלמל "על כלום" והסיט את עיניו. "אני נראה לך כמו כלום?" התרה בו האופנוען בעצבים "אני אלמד אותך לקח שלעולם לא תשכח".
תפס האופנוען את האדם, קשר אותו, חסם את עיניו ואת פיו ושם אותו מאחוריו על האופנוע בעודו נוסע לכיוון לא ידוע. נסעו השניים זמן שנראה לאותו האדם כאילו ימים שלמים עברו עד שעצרו לבסוף במקום מסוים. הוריד האופנוען את האדם מהאופנוע והניח אותו על הקרקע. "שלא תעיז להסיר את כיסוי העיניים עד שתשמע אותי נעלם" אמר האופנוען בעודו מתיר את החבל שקשר את ידי האדם והאדם מרוב פחד, לא העיז לעשות אחרת.
לאחר שכבר לא שמע את צליל האופנוע העיז האדם בידיים רועדות להסיר את כיסוי העיניים וגילה כי הוא נמצא באמצע מדבר, ללא כל ישוב קרוב ונראה לעין. הרהר האדם דקה ארוכה בכדי לנסות לנחש באיזה כיוון נמצא ביתו ויצא לדרכו, אל תוך המדבר. הלך האיש שעה ארוכה ואולי אלו היו אפילו שעתיים עד שהבין כי הוא נמצא בצרה מסוג חדש – הוא באמצע מדבר ובקרוב מאוד השמש הקופחת על ראשו תגיע לשיאה, ולא יהיה לו מקום להתחבא בו ממנה. הוא המשיך ללכת שעה נוספת, עד שהרגיש כי הוא מתחיל להתייבש ובעיניים מיואשות הביט לכיוון השמיים וחשב לעצמו "מה הייתי עושה עבור טיפת צל, ולו הקטנה ביותר, אם יש שם אלוהים בשמיים, שיציל את חיי בעזרת מעט צל, אני לא רוצה למות מהשמש". כאשר הוריד את עיניו מהשמיים, שם לב כי לא רחוק ממנו נמצא שיח קוצים, היחיד שהיה בסביבתו בקילומטרים הקרובים. שיח הקוצים לא היה גדול ולא היה קטן, לא עשה המון צל ומצד שני עשה מספיק בכדי להציל אדם אחד בדיוק.
רץ האדם לשיח ונדחק מתחתיו בקושי עד שלבסוף כיסה את כל גופו כשלפתע שם לב כי לידו נחת עיט. הביט עליו העיט ושאל את האדם – "מדוע אתה נמצא מתחת לשיח?". "אני מפחד למות בשמש" השיב לו האדם. חייך העיט והקשה "למה אתה חושב שתמות בשמש?", ענה לו האדם "אין פה טיפת צל, וללא צל, בוודאי אמות". הסתכל עליו העיט במבט בוחן והציע "אתה רואה את חברי השועל? לך אחריו ולמד ממנו כיצד הוא מוצא את מקומות המסתור שלו מהשמש במדבר".
קם האדם ולפתע שם לב לשועל חום מופיע כאילו משום מקום. עקב האדם אחרי השועל ולמד ממנו כיצד למצוא נקיקים ומקומות נסתרים, עד שהבין לחלוטין את אומנות מציאת הצל במדבר. עמד האדם בסיפוק אך לפתע הרגיש שוב את השמש קופחת על ראשו. "אוי ואבוי, אני הולך למות" הוא חשב לעצמו "חייב לחזור לשיח" ובריצת אמוק מצא את מקומו שוב מתחת לשיח.
העיט, שעדיין היה שם הסתכל עליו במבט מבולבל "מה קרה?", ענה לו האדם "אני מפחד למות בשמש". הקשה עליו העיט שוב "למה אתה חושב שתמות בשמש?", ענה לו האדם "אין לי טיפת מים ואוכל, וללא אוכל, בוודאי אמות". הסתכל עליו העיט שוב ואז הציע "אז למה שלא תעקוב אחרי חברי הנחש ותלמד ממנו איך הוא מוצא את המזון והמים שממנו הוא חי במדבר?".
קם האדם ולפתע שם לב לנחש המופיע כמעט משום מקום. עקב האדם אחריו ולמד מהנחש כיצד למצוא חיות קטנות, אילו צמחים ראויים למאכל ואילו לא, ואיפה נאגר טל הלילה וחש סיפוק שוב. הוא נעמד ואבוי, שוב חש בשמש הקופחת על ראשו. "אוי ואבוי, אני הולך למות" הוא חשב לעצמו "חייב לחזור לשיח" ובריצת אמוק מצא את מקומו שוב מתחת לשיח.
הסתכל עליו העיט במבט מוטרד "ומה עכשיו?", ענה לו האדם "אני מפחד למות בשמש". הקשה עליו העיט פעם נוספת "למה אתה חושב שתמות בשמש?" והאדם השיב לו "אין לי טיפת מלח והרי ידוע שללא מלח, אדם לא יכול לשרוד". הסתכל עליו העיט בסבלנות ואמר לו "אתה רואה את חברי הצבי? לך אחריו ולמד ממנו איך למצוא מלח במדבר".
קם האדם ולפתע שם לב לצבי המופיע מתוך המדבר. עקב האדם אחרי הצבי ולמד אילו צמחים אוספים מלח ועל אילו אבנים הצטבר מלח וניתן ללקק אותו וכשסיים לרכוש גם את מיומנות זו הוא קם, מחויך, עד שהרגיש שוב את השמש הקופחת על ראשו. "אוי ואבוי, אני הולך למות" הוא חשב לעצמו "חייב לחזור לשיח.
רץ האדם לשיח וכשהתקרב, ראה את העיט קורע בטפריו את השיח ושובר אותו לחתיכות קטנות. הסתכל האדם בייאוש לכיוון העיט וצעק "מה אתה עושה? אני באמצע מדבר, הולך למות בשמש". בקול שלו שאל אותו העיט "למה אתה חושב שתמות בשמש?", ענה לו האדם בקול רפה "אני חשוף לשמש, בלי מים, בלי אוכל ובלי מלח, בוודאי אמות". הסתכל עליו העיט במבט חכם, שאל "באמת?" ובעוד האדם מנסה להבין למה הוא התכוון, נעלם הנשר.
פתאום, שם לב האיש כי אינו עומד בדיוק מתחת לשמש הקופחת באמצע שום מקום, אלא עומד בתוך טבע מדהים, עם שקיעת השמש שם לב לפרחים קטנים (אחרי הכול – מדבר), לחיות הקטנות אשר מנהלות את חייהן בשקיקה, את האוויר משתנה וכי זהו אינו המדבר אלא משהו שמרגיש לו יותר כמו הבית. לפתע, נשמע צלצול עדין, שונה משל ציפור ועם זאת מוכר מאוד, שחדר בהדרגה לתוך תודעתו וגרם לו לחייך חיוך מלא בזמן שפקח את עיניו.
הסתכל לשמאלו האיש וראה במיטתו את אשתו שכל כך אהב, נשק לה על מצחה ומיהר לחדרם של הילדים. בשקט בשקט פתח את דלת חדרם והתמלא אושר עמוק.
הזכויות שמורות לדיוויד גורדון, אחד מאבות ה-NLP הראשונים, אשר פיתח מודלים מדהימים ליצירת מטאפורות, והתובנות שמורות לכם ידידיי.
שנה אזרחית מעולה לכולכם,
ליאור
