בפעם הקודמת, הצגתי 3 טיפים שיעזרו בשכנוע טלפוני. היום, נדבר על שליטה עצמית בעקבות השאלה של אוריה, קוראת חדשה בבלוג ה-NLP, ששלחה אליי במייל את השאלה: אני בבידוד כבר יומיים ולא מפסיקה לחשוב על אוכל, איך אפשר להרגיע את הרעב?
למה אנחנו מרגישים רעבים כל הזמן?
יש משהו באוויר שגורם לנו להיות רעבים כל הזמן. השילוב בין הקור, לגשם ולתחושת הלחץ וחוסר הוודאות שבהנחיות משרד הבריאות. וזה, אם נשים בצד את הלחץ הרגיל של חיי היום יום. ואת זה שחלקנו כרגע בבית, באופן כפוי או רצוי. זה לא משנה את התוצאה: רעבים.
רק שלמרות שאי אפשר להתעלם מהתחושה, יש הרבה מקרים שהרעב הזה לא באמת קשור לצורך של הגוף לאכול. אז למה אנחנו מרגישים רעבים גם כשהגוף לא רעב? ברוב המקרים, זו פרשנות לא נכונה לתחושות אחרות שאנחנו מרגישים. בשאר המקרים, זה פשוט הרגל.
עד כאן, אני בספק אם חידשתי לך משהו. רק שההבנה של העניין לא בהכרח אומרת שאנחנו יודעים איך להפסיק להרגיש רעבים כל הזמן. ועל אחת כמה וכמה, איך להחזיר לעצמנו שליטה עצמית. או את תחושת הרעב לזמן שבה היא באמת מתאימה.
מאוד חשוב להגיד משהו לפני שנמשיך: אני לא תזונאי ולא עוסק בטיפול בהפרעות אכילה. אם זה המקרה, יש אנשי מקצוע שזה תחום העיסוק שלהם ואני ממליץ לך בחום לפנות אליהם. הטיפים במאמר זה מיועדים לכל שאר המקרים.
מה הקשר בין שליטה עצמית לאינסטגרם?
במהלך ההכשרה ב-NLP אנחנו מציינים לא פעם כי מבחינת התת מודע, אין הבדל בין חוויה שאנחנו מדמיינים בצורה חיה לפעולה עצמה במציאות. למה? כי כשאנחנו רוצים להבין משהו, אנחנו צריכים להבין אותו מתוך הזדהות.
זו הסיבה שצפייה בפרסומות של אוכל או תמונות של אוכל באינסטגרם גורמת לנו להרגיש כל כך רעבים. התמונות הצבעוניות של האוכל, פשוט מפעילות את החושים שלנו. בדיוק כמו שהיינו מגיבים כשהיינו רואים את האוכל עצמו. ובצורה טבעית, מתחשק לנו לטרוף את זה.
רק שאותו מנגנון בדיוק, יכול לשמש אותנו גם כדי להפסיק לאכול. בשנת 2014, פורסם מחקר שבדק את ההשפעה של צפייה בתמונות של אוכל לחוויית האכילה עצמה. במחקר, נבדקו מאות אנשים שהתבקשו לדרג תמונות של מאכלים מלוחים ואז את הנאתם מאכילת בוטנים.
מה היו תוצאות המחקר ואיך הוא קשור לשליטה עצמית?
תוך כדי המחקר, גילו החוקרים שני דברים מעניינים: הראשון, הוא שצפייה בתמונות של סוג מזון (מלוח, למשל) מורידה את כמות ההנאה מאכילה ממנו. השני, הוא שככל שאנחנו צופים יותר בתמונות של סוג המזון (ואני מדבר על המון), פחות נרצה לאכול ממנו.
במילים אחרות, אם נרצה לאכול פחות מסוג מסוים של אוכל, "נטביע" את עצמנו בתמונות שלו. נראה כמה שיותר. ואני לא מדבר על אחת או שתיים. אני מדבר על המון. וזה, יוריד את המידה שבה הוא מגרה אותנו ואפילו טעים לנו.
רק שתוצאות המחקר הזה לא מוגבלות לתחושה של רעב. הן קשורות לכל תחום אחר שבו אנחנו מרגישים שאין לנו שליטה ושאין לנו בו מספיק שליטה עצמית כדי לעצור את עצמנו מלעשות משהו. ולתופעה שהמחקר הזה מכוון, קוראים הקהיית הריגוש.
מהי הקהיית הריגוש ואיך נשתמש בה כדי לשלוט בעצמנו יותר?
כשאנחנו בוחנים תחושות ורגשות שלנו דרך ראי ה-NLP, אנחנו יכולים ברגע נתון להיות או מחוברים רגשית או מנותקים רגשית. או שקועים רגשית בתוך משהו או אדישים. וזה, הבסיס לשליטה עצמית. המרחק בין אימפולסיביות לבחינה חיצונית שלו. כאילו שופטים אותו.
צפייה בהמון תמונות של משהו, גורמת לסף הריגוש ממנו לרדת. בדיוק כמו שאמירה חוזרת על מילה מסוימת גורמת לה בהדרגה להישמע כמו סתם צלילים. וזו הסיבה למשל, שבגלל עודף פרסומות באתרים, המוח שלנו מסנן אותם יחסית במהירות. כאילו שלא היו שם.
הקהיית הריגוש היא בדיוק התהליך הזה. לעשות משהו המון פעמים כדי שיהפוך להיות לא מרגש. בין אם מחשבתית (בצורה חיה ככל האפשר) או פיזית. ואם נרצה להפסיק להתלהב ממשהו, פשוט נצטרך לעשות אותו המון. ככה אגב, נפטרים סופית מפחד קהל.
מתי הקהיית ריגוש יכולה להיות רעה עבורנו?
בעוד שהקהיית ריגוש יכולה להיות מעולה כדי להוריד מינון של משהו שאנחנו לא רוצים לעשות היא יכולה גם לעשות נזק. למשל, כשאנשים שלא יודעים איך להשתמש נכון בתת מודע רוצים לשתול מטרה רצויה בתוכו.
על פניו, אמרו להם לדמיין את עצמם מגיעים למטרה הסופית שלהם. שזו לא עצה גרועה בכלל. רק שאם הם חוזרים על התהליך הזה המון… זה משיג בדיוק את התוצאה ההפוכה ומוריד את הדחף הפנימי לצאת להשיג את אותה המטרה. יוצר מעין "שובע" פנימי.
בדיוק באותה המידה אגב, חשוב להתייחס לדברים שאנחנו מאוד אוהבים בחיים שלנו. לפעמים, אנחנו אוהבים משהו. כמו לשמוע שיר מסוים. או לבצע סוג של פעילות שאנחנו מאוד נהנים ממנה. ובגלל זה, הנטייה שלנו היא לרצות לעשות את זה כל הזמן.
רק שכשאנחנו עושים את הדבר הזה המון… זה גורם לנו לא להתרגש מזה יותר. בדיוק כמו במערכות יחסים. צריך קצת להתגעגע מדי פעם. זה בריא. זה מאפשר לסף הריגוש לרדת. ואז, יהיה קל יותר ליהנות מזה.
אז מה הקו המנחה לשימוש בהקהיית ריגוש?
הקו המנחה לשימוש בהקהיית ריגוש הוא המינון. מה שאנחנו רוצים ליהנות ממנו, כדאי שנעשה אותו במינון. מה שנרצה לעשות פחות, נעלה במינון עד שיימאס. ויש בזה המון הגיון כשנחשוב על זה.
כשמדובר בתת המודע, זה אותו הדבר בדיוק. כשמטמיעים משהו בתוכו, נעשה את זה נכון ובפעם אחת. אז, נאפשר לתת המודע להתכוונן כלפיו ונתחיל לפעול כדי להגיע אליו. כן, עם תוכנית והכל. ומה אם נרצה להפסיק לעשות משהו?
כשנרצה להפסיק לעשות דברים חשיבתיים, נעשה אותם בכוונה והמון פעמים. עד שיחלשו עד הרמה שלא ישפיעו עלינו יותר. וכך, נוכל להפגין הרבה יותר שליטה עצמית, פנימה והחוצה. וזו המהות של כל העניין, לא?
זהו להיום. עכשיו מעניין אותי לשמוע בתגובות שמתחת למאמר: האם יש משהו שרצית לדעת איך להשתמש כלפיו בהקהיית ריגוש ולא ברור לך איך לעשות את זה?
שיהיה לך המשך שבוע מעולה,
ליאור
נ.ב. אני לא זוכר אם סיפרתי בבלוג שחזרתי למכור את ספר המכירות שכתבתי ואזל לפני שנתיים. בטח לא שאפשר לרכוש אותו ואת הספרון המקדים ב-50 שקלים. אם מסקרן אותך, זה הקישור בשבילך
8 תגובות
תודה רבה רבה ליאור !
הנושא נגע בי מאוד לטוב ולרע
היי הללי, שמח שאהבת 🙂
איך זה הגיוני שבשביל להפוך לאדם עם שליטה עצמית נותנים לתאוה שלנו שליטה ומספקים לה הבדר שעליה היא מתאוה
היי ליבה,
לא בדיוק נותנים לתאווה שלנו שליטה אלא הופכים את גורם התשוקה לפחות מעניין. הרי לא המליצו במחקר לאכול הרבה, אלא דווקא לצפות בהרבה מאוד תמונות של אוכל כדי להוריד את התיאבון.
תודה ליאור!
רציתי לציין שלפני הרבה שנים שאלתי מוכר פלאפל רזה איך הוא יכול לעמוד כל היום ולהריח את הריח מעורר התיאבון של הפלאפל ולא לאכול ממנו כל היום.
אני רק הייתי עובר ליד דוכן פלאפל ובלוטות הרוק שלי פעלו בטירוף.
והתשובה שתמיד קיבלתי היתה:"אם אתה היית עומד על היום מכין ומוכר עשרות אם לא מאות מנות פלאפל,לא היה מתעורר לך התיאבון לכמויות אדירות.אני אוכל פעם ביום וזה מספק אותי ולפעמים אפילו כלום".
וזה בדיוק מה שהסברת כאן.
השאלה אם מספיק למשל לראות מתכונים של בצקים (פשטידות,מלאווח,בורקסים,לחמניות טריות,עוגות קצפת וכל דבר שמכיל המון פחמימות,אפילו צ'יפס וקובות),נותן אותה תוצאה כמו לראות,להריח ולמשש את המושא הנכסף?!
היי דני,
בהחלט אפשר, למרות ששוב – מדובר על לצפות בהמון כאלה.
מעולה כרגיל, ליאור!
ברשותך אוסיף חידוד חשוב למאמר שלך:
ישנם נושאים שבהם הקהיית הריגוש לא תעבוד אלא רק תגרום לאדם לרצות יותר ויותר, כמו תאוות הראייה של מראות לא צנועים. חז"ל כבר לימדו אותנו ש"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו".
בהקשר למשיכה לנשים יפות – אתה ואני יכולים להעיד שאנחנו מכירים אנשים בני 90 שעדיין יושבים לראות סרטים (עם נשים יפות) או לחלופין יושבים בחוף הים ו"שוטפים את העיניים".
זה לא נמאס אף פעם. גם אם תראה 10 שעות ברצף, ויימאס לך באותו היום – אתה תרצה גם מחר.
לכן, "איזהו גיבור? הכובש את יצרו!"
פה, מלבד האיסור לפגום בעיניים והבעיות שזה יוצר בשלום הבית, יש מטרה הפוכה והיא דווקא *לא להסתכל*. זה מה שמחזק את האישיות והופך אותך לאדם ששולט בתאווה שלו, בניגוד לרוב הגברים שפשוט "נופלים" לזה כל פעם מחדש וחושבים שהם מסוגלים לעצור.
התמכרות לכל דבר.
אני מדבר כאדם שהיה הכי חילוני שיש וחשב שהוא שולט בתאוות שלו באמצעות NLP, עד שהתחלתי להתחבר לדרך האמיתית שמראה לנו כמה אנחנו רחוקים מלהיות מושלמים…
מאחל לכולם להבין את הכיוון הנכון!
אני בטוח שתסכים איתי, ועם זאת מעניין אותי לשמוע את תגובתך ליאור היקר 🙂
היי רפאל,
ברמת העיקרון, אני מסכים לחלוטין עם הגישה של "משביעו – רעב, ומרעיבו – שבע", רק שהיא דורשת המון המון שליטה עצמית ולא מתאימה לכל אדם (לפחות לא לפני שעבד לא מעט על כוח הרצון שלו). מצד שני, אני מאמין שתמיד טוב שיש יותר מדרך אחת לעשות משהו (על אחת כמה וכמה אם האחרת לא עובדת לך) והקהיית הריגוש היא עוד דרך יעילה לעשות זאת.