במאמר הקודם, הסברתי איך שכנוע באמצעות אמפתיה יכול ליצור מכירות ללא מאמץ. היום, נענה על שאלה בנושא הצפה רגשית שהעלתה עדה, קוראת חדשה בבלוג: תמיד הייתי בלחץ רק שמאז ה-7 לאוקטובר הכל מציף אותי ואני לא מצליחה להתמקד, מה אני יכולה לעשות?
הצפה רגשית במהירות גבוהה
קצב החיים בישראל תמיד היה מהיר. מלא התרחשויות ולחצים. 5 השנים האחרונות (כולל משבר הקורונה, ההפגנות, המשבר בהייטק והמלחמה מאז ה-7 לאוקטובר) העלו את זה שלב נוסף. והלחץ הרגשי שמופעל על כולנו הוא עצום. כי מעל כל זה, אנחנו נדרשים גם לתפקד.
נחשוב לרגע על הצפה רגשית כאילו הייתה הצפה אמיתית. איך פותרים הצפה? הרי אם נניח מעליה שטיח, לא נראה אותה. רק שבפועל, הרטיבות תעלה דרך סיבי השטיח. ואז יהיה לנו שטיח רטוב. וזה בדיוק מה שרובנו חווה. ההצפה הזו מפעפעת לכל תחומי החיים שלנו.
אז איך כן פותרים הצפה? קודם כל פותחים פתח שמאפשר ניקוז של המים. ורק אז, מוצאים את מקור ההצפה ומתקנים אותו. ולבסוף, עוזרים למים שעוד לא התנקזו למצוא את מקומם בביוב. והשאלה שנשאלת היא: איך עושים את זה בחיים שלנו כשההצפה היא בתוכנו?
איך מנקזים הצפה רגשית?
אחת הדרכים היעילות ביותר שאני מכיר ל"ניקוז רגשי" היא כתיבה. ולא סתם כתיבה, אלא כתיבת מכתב. אישי. כזה שמאפשר לנו להביע את כל מה שרצינו להגיד למישהו ולא העזנו. כי לא הכרנו אותו מספיק. או כי פחדנו איך יגיב. אז שמרנו את זה אצלנו בראש.
הבעיה בלשמור את "מה שיש לנו להגיד" בפנים, היא שזה כמו פצצה. מעין מחשבה שרצה במעגלים. מתחזקת את עצמה והופכת לחזקה הרבה יותר. כמו אש שרק מלבים אותה. ובמקום לאפשר לנו לפרוק, זה רק מעצים את ההצפה הרגשית ומתיש אותנו.
כתיבת מכתב כזה, יכולה להיות מאוד משחררת. מצד אחד, היא מסדרת את המחשבות שלנו על הנושא בצורה הגיונית. רציפה. כמו שכותבים מכתב. ומצד שני, היא מאפשרת לנו לשחרר את הצורך להחזיק את זה בראש. הרי זה כבר כתוב. גם אם לא נשלח אותו אף פעם.
הפריקה אל הדף מנתקת את העומס הרגשי. היא מאפשרת מה שנקרא ב-NLP דיסוציאציה. בחינה חיצונית ומנותקת רגשית של משהו. כאילו אנחנו רואים אותו מבחוץ. כאילו קרה למישהו אחר. וזאת בדיוק הסיבה שהשיטה הזאת כל כך יעילה. רק רגע לפני זה:
למה לכתוב מכתב שאף פעם לא יישלח?
בניגוד לכתיבה רגילה, לכתיבת מכתב יש יתרון אחד עצום. כתיבת מכתב מניחה שהוא מיועד להגיע למישהו או מישהי. קוראים שינסו לפרש ולהגיב למילים שלנו. וזה, מחייב אותנו בכתיבה הגיונית ומסודרת. כזו שמאפשרת לנו לארגן ולפרוק את המחשבות הרגשיות שלנו.
הנמען של המכתב מאוד תלוי במקור העומס שלנו. הוא יכול להיות אפילו מכוון אלינו. בצורה הכי פתוחה ולא ערוכה. לשפוך את הלב ואת הראש. הישר מהעומס על הצוואר והכתפיים אל הדף או המסך. וזה יכול להיות משחרר בצורה שלא תאומן.
הסיבה שאנחנו לא שולחים אותו היא שאנחנו לא באמת מכוונים לתקשורת עם הנמען. אלא לשחרור העומס הפנימי שלנו. וזה מאפשר לנו לכתוב בלי לפחד מהשלכות. רק פריקה של המחשבות הכי סודיות שלנו ושל הרגשות שפחדנו לשחרר.
ומשהו אחד שיותר חשוב מזה: הרבה מאתנו לא מעזים לשתף במה שעובר עלינו. זה מרגיש לא מספיק חשוב. כי יש חטופים, יש כאלה שנרצחו בנובה, יש חיילים שנהרגים ברצועת עזה ואנשים שעקורים מהבית שלהם. רק שזה לא מעלים את התחושות שלנו. והן סוערות.
איך כותבים מכתב שלא יישלח כדי לשחרר הצפה רגשית?
כדי להתחיל, אנחנו קודם כל צריכים למצוא מקום שקט. כזה שבו נוכל לכתוב בצורה רגועה ובטוחה. בלי שאף אחד יציץ מעבר לכתף או יציק. זה יכול להיות תהליך שבו נחווה רגשות בצורה מאוד חזקה. וזה בסדר. זה חלק מהשחרור. אז, נצמד לצעדים הבאים:
- להגדיר את הנמען – אפילו שלא נשלח את המכתב, נרצה שיהיה מכוון למישהו. אם העומס הוא בגלל מישהו, זה קל. אם לא, נגדיר מישהו. אפילו השר של אותו התחום או המנהל בעבודה. זה רק כדי שנוכל לרכז את המחשבות והרגשות על הנושא.
- לתת למילים לזרום – כאן המקום לכתוב מה שעולה לנו בראש. ישר. בלי פילטרים. בלי לחשוב על תחביר, צורה ועד כמה זה ברור. רק לשפוך הכל. ולתת לרגשות שלנו להוביל את הדרך. אפילו אם זה מרגיש כבד וכואב. זה טוב שאנחנו מרגישים ככה בזמן הכתיבה הזאת.
- להיות כנים ויסודיים – זאת ההזדמנות שלנו להתמודד עם רגשות ומחשבות שבדרך כלל היינו שמים בצד. אם אנחנו כועסים, אנחנו צריכים לבטא את זה במכתב. אם אנחנו כואבים, נביע את זה שם. זה המקום להכיר ברגשות שלנו ולא לשפוט אותם.
- לקרוא ולהבין – אחרי שסיימנו נעצור. לא נקרא את זה עכשיו. נעשה משהו אחר לכמה דקות. נתאושש מעט רגשית לפני שנחזור לזה. ואז נחזור למקום השקט ונקרא את המכתב. לעתים קרובות נמצא בו תובנות על הרגשות שלנו שלא היו לנו לפני זה. וזה, שלב חשוב בהבנת וניהול הרגשות שלנו.
- להחליט על הצעד הבא – אפשר לשמור על המכתב או להשמיד אותו. אפילו לעשות טקס ולשרוף אותו (לא בבית ובמקום שהאש לא תתפשט) כדי לסמל את שחרור הרגשות האלה. או לשים אותו במקום בטוח כמזכרת. כדי לדעת מה עברנו ואיך התגברנו על התקופה הזאת.
מה לעשות לאורך זמן כדי להתמודד עם הצפה רגשית?
הצפה רגשית לרוב לא מתרחשת רק פעם אחת. היא יכולה להיות אתגר חוזר. במיוחד במציאות שלנו שיש בה המון לחץ ועומס רגשי. ובגלל זה, כתיבת מכתב שלא יישלח היא פתרון מעולה לניקוז, רק שהשאלה הנשאלת היא מה הלאה.
לרוב, המקור ללחץ הוא דווקא לדברים שלא קשורים אלינו. אנחנו שומעים המון חדשות. אנחנו מעודכנים המון בדברים שקורים לאנשים אחרים. וזה לא שזה לא חשוב. רק שהם לרוב דברים שאין לנו יכולת להשפיע עליהם באופן ישיר. אנחנו לא מקבלי ההחלטות.
בגלל זה, אנחנו צריכים למקד את עצמנו רק בדברים שאנחנו יכולים לשנות. ואני לא אומר להתנתק לגמרי מהרשתות החברתיות והחדשות. רק להוריד את המינון למינימום. ברמה של להציץ פעם-פעמיים ביום וזהו. ולהתמקד רק בדברים שאנחנו יכולים לשנות. ולשנות אותם.
ואז, פעם בכמה זמן לכתוב מכתב כזה. זה יכול להיות פעם בשבוע או בחודש. יש כאלו שירצו אפילו פעם ביום. כל אחד ואחת מאתנו ומה שמרגיש לנו הכי נכון. כי סך הכל זה בשבילנו. ואנחנו לא רוצים שזה יהפוך להיות משהו שנילחץ כי לא עשינו.
נקודה אחרונה למחשבה:
כתיבת המכתבים שלא יישלחו לא מחליפה את ביצוע השינוי שנדרש. אם יש כזה וברור לנו מה הוא, נבצע את השינוי שיגרום לעומס הרגשי שלנו לרדת. אחרת, לא עשינו כלום. סתם מצאנו דרך לאוורר רגשות. ונכון שהיא יעילה ממש. רק שזו לא הפואנטה.
הצפה רגשית מגיעה בעקבות משהו לא פתור. משהו שנדמה לנו שנמצא בשליטה שלנו. אם הוא לא, נשחרר את הנושא. כי אנחנו לא יכולים להשפיע על זה גם ככה. אם כן, חייבים לשנות את זה. אחרת ההצפה תחזור. וכאן בדיוק יכול להתחיל השיפור האמתי בחיים שלנו.
