קריטי לקראת הבחירות: 5 מניפולציות נפוצות שיפעילו עלינו כדי לנסות לשנות את דעתנו

היי,

בפעם הקודמת, הצגתי טיפ NLP שיעזור לנו להירגע כשאנחנו רגע לפני עמידה מול קהל. היום, ובעקבות בקשת הקורא דוד, נדבר קצת על פוליטיקה ובייחוד על טכניקות מניפולטיביות שבהן ישתמשו הפוליטיקאים והעיתונאים כדי להשפיע על דעתנו בבחירות.

ידע שהופך לחיסון

בחירות פוליטיות תמיד היו עסק מלוכלך. אחרי הכל, מדובר בקבוצה גדולה של אנשים שרוצים שנבחר בהם על פני אחרים. כדי שיממשו את האג'נדה שלהם. וכמובן, ייהנו מהתנאים. מנקודה זו והלאה, זה הופך למסע של שימוש בטכניקות מניפולטיביות שיגרמו לנו לבחור בהם.

מצד אחד, אפשר להתרעם ולכעוס. מניפולציה. כל כך נורא. רק שמהצד השני, אנחנו חייבים להבין למה הם עושים את זה. הם עושים את זה כי אנחנו מוקפים כל היום בניסיונות שכנוע. וזה, גורם לנו להיאטם קצת. לחסום את ניסיונות השכנוע.

אז לפעמים, הם ישתמשו בטכניקות הבאות כדי לחדור את החסימה הזו ולגרום לנו להקשיב. לבלוט מעל הרעש שכל השאר מייצרים. לפעמים, הם יעשו את זה כי ברור להם שאין להם יתרון אמתי על פני המתחרה. ולפעמים, הם פשוט לא ירצו להתחייב לתוצאה מוגדרת מראש.

בכל אחת מהסיבות, אותנו זה מעניין מסיבה אחת – אם נכיר את הטכניקות האלה, נשים לב כשישתמשו בהן עלינו. וזה, יאפשר לנו להתייחס למה שנאמר בצורה ביקורתית. להדוף את המניפולציות. ולדוג את המידע שבאמת אמור לגרום לנו לבחור באחד על פני האחר.

5 המניפולציות שינסו להפעיל עלינו כדי שנשנה את דעתנו

רגע לפני שנמשיך, חשוב לציין דבר אחד: אין לי העדפה לאף מפלגה. אני אדע במי לבחור רגע לפני הבחירות. אחרי שאקרא את המצע של כל המפלגות. ואעשה את זה כי לא מעניין אותי איך ינסו לשכנע אותי. אלא מי מייצג את עמדותיי ומה הדרך שבה הוא מציע לבצע את זה.

הטכניקות הבאות (חלקן מעולם ה-NLP) הן לא היחידות שינסו להפעיל עלינו. למען האמת, הם כנראה ינסו הכל. ולו רק כדי שנצא לבחור בהם. עם זאת, אלו הן 5 הטכניקות שנמצאות בשימוש הכי מקיף ונתקל בהן כמעט בכל ראיון, כתבה או נאום. אז יאללה, נתחיל:

1. איש קש – הרעיון של איש קש הוא מאוד פשוט. תחשבו שאויב מגיע מרחוק כדי לתקוף אותנו. ומכיוון שהוא מגיע ממרחק, הוא לא באמת רואה אותנו במדויק. אז, נוכל ליצור דמות מזויפת מקש שתסיח את דעתו בזמן שאנחנו נמלטים. זה הרעיון הכללי של איש קש.

בשכנוע, השימוש באנשי קש הוא כזה: נניח שאמרנו משהו. ומכיוון שהמניפולטור לא באמת רוצה להתמודד עם מה שנאמר, הוא ממציא משהו דומה שכביכול משתמע ממה שאמרנו. ואז הוא תוקף את הדבר הזה. עכשיו, אנחנו נאלצים להגן על משהו שלא אמרנו ומוסחים מהעיקר.

לדוגמה, נניח שאמרנו שאנחנו חושבים שאנחנו לא מרוצים מהמצב בארץ. אז, המניפולטור יגיב לנו שאנחנו צריכים לרדת מהארץ כמו כל שאר השמאלנים. רק שזה לא מה שאמרנו. לא ביקשנו לעזוב את הארץ. וגם לא הבענו עמדת שמאל פוליטי. זה פשוט איש קש.

או לדוגמה, נניח שאמרנו לא מוצא חן בעינינו האיחוד בין כל הרמטכ"לים ליאיר לפיד. אז, המניפולטור יגיב לנו שככה זה עם האנשים שבוחרים בביבי בעיניים עצומות ולא קולטים עד כמה הוא פוגע בהם. מיותר לציין, ששום דבר מזה לא באמת נאמר. וגם זה, פשוט איש קש.

2. סיפורים – אנחנו אוהבים סיפורים. מתים על כל דבר שיש לו עלילה. ואנחנו לומדים לאהוב את זה מגיל קטן: אנחנו קוראים ספרים, רואים סדרות וצופים בסרטים. ואיפה שהוא בראש, אנחנו אוהבים להאמין שהמציאות מתנהגת כמו העלילות שאנחנו צופים.

שתהיה התחלה ואחר כך נעבור לאמצע ובסוף יהיה סוף טוב. שיהיו טובים שיהיה קל להזדהות איתם. ורעים שיהיה כיף לשנוא. רק שהמציאות היא הרבה יותר מורכבת. אף אדם הוא לא רק טוב או רק רע. והסוף, לא תמיד יתאים ל"טוב" שאנחנו מצפים שיתגשם.

רק שזה לא משנה את הציפיות שלנו. והפוליטיקאים ואנשי התקשורת יודעים את זה. אז הם בונים את ההסברים שלהם בצורה הזו. זה גם למה יש יותר פרשנים שמלמדים אותנו מה החדשות אומרות מכאלה שמסבירים לנו מה קורה ונותנים לנו לגבש דעה. הדעה שלהם.

מה שהם עושים בפועל הוא לקחת חלקים מהמציאות. ומחליטים אילו חלקים לחבר ואיזה להסתיר כדי להציג את ה"מציאות" שתומכת בדעותיהם. והרבה יותר קל לעשות את זה ממה שנדמה לנו. ככה גם יוצרים את התמונה כאילו שהבחירות הן בין 2 מחנות – הטובים והרעים.

לדוגמה, אפשר להציג את בני גנץ בתור "הרמטכ"ל ואיש העסקים שבא להציל את ישראל". ובאותה מידה, ניתן להציג אותו כ"לאחר שנכשל בעולם העסקים, גנץ הוא עוד קצין בכיר שמנסה את מזלו בבחירות". שני ההסברים לא באמת מציגים מציאות מלאה או מדויקת.

דוגמה נוספת יכולה להיות יצירת אויב חיצוני, כמו למשל המיקוד ביריבים שבעוד רגע ישתלטו עלינו, יפגעו בנו או ימשיכו לפגוע בנו, כסיבה להצביע למועמד ספציפי. כמו למשל סיסמת הליכוד "חזק מול החמאס" או זו של מפלגת יש עתיד "מושחתים – נמאסתם!".

3. הכללות – החשיבה המודעת שלנו לא אוהבת להתאמץ. לא כי אנחנו לא חכמים. אלא כי בצורה מודעת אנחנו חייבים לסנן הרבה מאוד מידע. ולהגיב במקביל למציאות. אחת הדרכים שבהן אנחנו עושים את זה, היא יצירת הכללות.

בקורס ה-NLP אני תמיד מדגיש שכל מידע שאנחנו מקבלים חייב לעבור סינון. אנחנו רוצים לדעת אם הוא מתאים לציפיות שלנו. אם כן, אנחנו מסכימים ו"מחליקים" אותו. אם לא, צריך לדעת אם להתעלם או להגיב אליו. וכאן בדיוק נמצא כוחן של ההכללות.

בדרך כלל, במקום שבו נמצא מישהו שלא רוצה להתחייב באופן חד משמעי נמצא הכללה. כמו הבטחה ל"ישראל לפני הכל", ל"ישראל חוזרת לנצח" או ל"שיפור המצב הכלכלי" במקום הסבר מקיף שיסביר למה בדיוק הם מתכוונים בהכללה ואיך בדיוק הם מתכוונים להשיג את זה.

הם יודעים בדיוק למה הם עושים את זה. לאחר שאדם נבחר, הוא נבחן מול ההתנהלות שלו. ולא תמיד הוא יכול לממש את ההתחייבויות שלו. כי הוא ויתר על משהו לטובת משהו שיותר חשוב לו. כי הוא חייב ליישר קו עם החלטות ראש המפלגה שלו. או כי סתם לא התכוון לזה.

אז בכל מקום שבו אנחנו שומעים הכללה שנשמעת לנו כללית מדי, רצוי שנחפש גם תשובות מדויקות יותר: למה הם מתכוונים בצורה מדויקת יותר? באיזו דרך הם מתכננים להגיע לתוצאה הזו? האם היא כבר נוסתה בעבר עם תוצאות?

4. הסכמה גורפת – יש הנחה נפוצה מאוד שאם רוב האנשים עושים משהו, כנראה שזה מוצדק. כנראה שזה נכון. זה אפילו נקרא בשם "אפקט העדר". ואנחנו מאוד מושפעים מכך. כל עוד הרוב הזה הוא כמונו אנחנו ניישר אתו קו.

הפוליטיקאים ואנשי התקשורת יודעים את זה. הם רוצים שנניח שדעתם היא דעת הרוב. הרוב השפוי לדעתם בכל מקרה. ובדרך שבה הם מתנסחים, הם יוצרים תחושת הוכחה חברתית מזויפת. כזו שמניחה שגם ככה כולם מאמינים בזה, אז גם לנו כדאי ליישר קו.

אגב, כדי להפוך את טענת ההסכמה הגורפת לסוחפת יותר נוטים להשתמש בסטטיסטיקות. עצם כך שהן נערכות על ידי גופים "ניטראליים" ושהן מספקות תוצאות באחוזים, הן מרגישות מדויקות יותר. רק שזה רחוק מאוד מהאמת.

לא תמיד סוקרים קבוצת אנשים שמייצגת את גיוון האוכלוסייה בארץ. לפעמים, ניסוח השאלות מכווין מראש את הבחירה שלנו. ולפעמים, משווים את התוצאות לתוצאות אחרות כדי להראות את השינוי. רק שתמיד אפשר לבחור למה להשוות כך שההשוואה תציג את מה שנרצה.

דוגמה נוכל למצוא בדברי משה כחלון "ישראל חזקה יותר בזכות המהפכה הכלכלית-חברתית שאנחנו מובילים". דוגמה נוספת, נמצאת בדברי משה פייגלין "העם שלנו לא טיפש. הוא מבין מי מכבד אותו ואת חירותו, הוא מבין מי מכבד את האינטלגנציה שלו ונותן לו לבחור – לבחור באמת."

מיותר לציין שבעוד שהם (ואחרים שמשתמשים במניפולציה זו) ישמחו אם המצב היה כזה, זו אינה המציאות המלאה. מצד שני, יכול מאוד להיות שאם מספיק אנשים יאמינו בכך, זה יתפקד כאמונה שמגשימה את עצמה. רק שעובדתית, דבריהם לא היו בהכרח נכונים בזמן אמת.

5. העלמת הגורם – לפעמים, קורה משהו שאנחנו אשמים בו. רק שאנחנו לא רוצים שיזכרו שהיה לנו חלק בו. או לא רוצים לקחת אחריות על כך שיתבצע. ולכן, אנחנו מסלקים את הגורם (שהוא אנחנו) מהמשפט וגורמים לזה להישמע כאילו שזה פשוט קרה.

עושים את זה המון בתקשורת. במקום להגיד "מישהו רצח", אז "מישהו נרצח". או במקום להגיד ש"מישהו זרק אבן על רכב", פתאום "אבן נזרקה על רכב". כאילו שהלכה האבן לטיול ופתאום בהפתעה, היא מצאה את עצמה מרחפת באוויר ולצערה על שמשת רכב.

ואז, פתאום מתקיימת האפשרות להגיד שמשהו קרה ואנחנו הפתרון. גם אם אנחנו גרמנו למצב הקיים. כי עכשיו, זה פשוט קרה. התקיים מעצמו. התרחש על ידי כוח עליון. ואנחנו אלה שעומדים להציל את המצב הקיים.

דוגמה להעלמת הגורם נוכל למצוא בדברי יעקב ליצמן "ההיסטוריה מוכיחה ששמירה על ערכי המסורת והדת מהווה ערובה להצלחה פוליטית ומנהיגותית". דוגמה נוספת נמצא בדברי ציפי לבני "ההיפרדות היא לא כי אנחנו רוצים לתת משהו לפלסטינים, אלא כדי לשמור על רוב יהודי".

לסיכום: אני בטוח שניתן יהיה למצוא עוד המון דוגמאות. השתדלתי לגוון ככל האפשר. אם יש ציטוט שבא לך להוסיף, תמיד ניתן להוסיף אותו בתגובות. עם זאת, יותר חשוב מכך לשים לב ולבחור את אלה שבאמת יניעו אותנו לעתיד טוב יותר ולא רק את אלה שדבריהם הם אומנותם.

זהו להיום. עכשיו אשמח לשמוע: מה דעתך על המאמר?

שיהיה לך שבוע מעולה,
ליאור