בפעם הקודמת, הבאתי את פתרון אתגר שפת הגוף שפרסמתי לפני שבועיים. היום, נענה על שאלה בנושא דחיינות ששאל אורי, קורא חדש בבלוג ה-NLP שלנו: כבר ניסיתי מלא שיטות להפסיק לדחות דברים לרגע האחרון אבל מה לעשות שאני דחיין?
על מסכות ודחיינות
למרות שקצת מוזר לחשוב על זה ככה, הדבר החשוב ביותר בשינוי הוא לא העשייה. הוא גם לא המוטיבציה. הוא גם לא הפרס בקצה או "לצעוק את זה לעולם". ואפילו לא לראות את התוצאות. למרות שכל אלה חשובים, יש משהו אחד שחשוב מכולם וחייב להתקיים לפניהם.
אני לא אמתח אותך: על פי ה-NLP, הדבר החשוב ביותר בשינוי הוא הזהות שלנו. כי אם אנחנו רואים את עצמנו כאנשים ש"פשוט לא מסוגלים" או כ"לא האנשים האלה", תמיד נתייחס לשינוי כמו למסכה. כזו שאולי תביא תוצאות נקודתיות. אבל לא כאלה שיישארו לאורך זמן.
כדי ששינוי יתפוס הוא חייב להתחבר לזהות שלנו. ליתר דיוק, אנחנו חייבים להפסיק להזדהות בתוך הצרות שלנו. להפסיק לקרוא לעצמנו "דחיינים", "חסרי מוטיבציה" או "מאחרים כרוניים". וכן, אני יודע שיש הוכחות לזה. זה לא אומר שזה מי שאנחנו.
מה הבעיה בלקרוא לעצמנו דחיינים?
כשאנחנו מתייחסים לבעיה שלנו בתור הזהות שלנו, אנחנו עוברים להתייחס לבעיה כעובדה מוגמרת. כאילו שזה מי שאנחנו. ואז, לא משנה כמה ניתן לעצמנו מוטיבציה. מכיוון שדחיינות היא הזהות שלנו, נוכל להיות רק פחות או יותר מזה. כי אנחנו כאלה. וזהו זה. זה המזל שלנו.
רק שזה לא נכון. זו לא עובדה מוגמרת. ואנחנו יכולים להשתפר ולהתחיל לעשות דברים בזמן. זה פשוט דורש מאתנו לעשות משהו (וכן, אני מכיר את הדחף לעשות את זה אחר כך). ואם הגעת לשלב שבו מאמר כזה מעניין אותך, כדי לעשות את מה שכתוב במאמר הזה. כי זה קל.
איך יוצאים לדרך? קודם כל סולחים לעצמנו. כן. אפילו אם אנחנו לא חושבים על זה, אנחנו מחזיקים את כל הפעמים שחיכינו לדקה האחרונה בזיכרון שלנו. את כל הנזיפות העצמיות שלנו בגלל שדחינו. את כל הכעס והאכזבה מזה שלא יצאנו לדרך.
זה שלב משמעותי. ולא נדרש איזה תהליך פסיכולוגיה מורכב פה. אלא להבין משהו פשוט: אנחנו רק בני אדם. אנחנו טועים. לא תמיד נעשה את הדבר הנכון. ולמרות שהיינו שמחים שכבר אז היינו עושים בזמן, הזמן השני הכי טוב להתחיל לעשות משהו הוא עכשיו.
למה אנחנו מלקים את עצמנו?
הסליחה העצמית הזו היא חשובה. ולא כי לא דחינו עד עכשיו. אלא כי אין באמת פואנטה בהלקאה עצמית. הרי גם אם נכעס על עצמנו ונקרא לעצמנו בשמות, זה לא ישפר את התוצאות שלנו. להיפך. זה ייתן לנו לגיטימציה להמשיך לדחות. הרי הדחיינות היא מי שאנחנו.
למה אנחנו מלקים את עצמנו? כי התרגלנו שכמשהו רע קורה, צריך למצוא את האשמים ולצעוק עליהם. ובדיוק כמו שזה לרוב לא עוזר מול אנשים אחרים, זה גם לרוב לא עוזר מולנו. כי במקום שנעשה, נהיה עסוקים בלהילחם בעצמנו. "לתת לעצמנו מוטיבציה". אותו דבר.
אנחנו צריכים לעשות את המסלול ההפוך. להבין שעד עכשיו דחינו רק שזה לא מה שמגדיר אותנו. כי למרות שהעבר קרה, העתיד עוד לא. ואנחנו עוד לא יודעים מה נעשה ואילו תוצאות נקבל. אז נעשה משהו אחרת. מה כבר יש לנו להפסיד? שחס וחלילה נקבל תוצאות?
מה השלב הבא בפירוק דחיינות?
השלב הבא הוא לשנות את ההתניה במוח. הרי התרגלנו לחבר עשייה למאבק. לקושי פנימי. כי זה מה שהיה בכל פעם שבאנו להתחיל לעשות. ואז אם אין מאבק, איזו מין עשייה זאת? עשייה לא משהו הייתי אומר. ולא פלא שלא בא להתחיל לעשות ושאנחנו דוחים את זה.
מה נעשה במקום? נחבר את העשייה לכיף. ניקח את המשימה ונבדוק אותה. האם כבר עשינו כזה דבר? אולי אנחנו מסבכים את זה יותר מדי בראש? אולי זה באמת מורכב מדי? אולי כדאי לפרק את זה למשימות קטנות יותר? אולי כדאי לתת לעצמנו פרס בכל פעם שנעשה את זה?
אני יודע, זה נשמע קצת מוזר. רק שיש בזה המון הגיון. אם נחלק את המשימה למשימות קטנות יותר, טיפשיות אפילו, יהיה לנו קל יותר לצלוח את השלבים. ואם נפנק את עצמנו על כל הצלחה, קטנה ככל שתהיה, נתחיל לחבר את העשייה הזו לכיף.
ה"לפנק" לא חייב להיות אפילו פרס גדול. זה יכול להיות גם הסיפוק שזה מאחורינו, כמו תחושת השחרור שאחרי שזרקנו את הזבל או הגשנו את החשבוניות לרו"ח. רק שפרס טיפה יותר מוחשי יהיה כיפי הרבה יותר. גם אם זה קוביית שוקולד או לראות פרק של סדרה.
אילו פרסים יכולים להיות הכי יעילים לזה?
הדבר הכי מגניב כאן יכול להיות אם נהפוך את הקערה על פיה. הרי זה לא באמת נכון שאנחנו דוחים הכל. אנחנו דוחים דברים מסוימים, ודברים שהרבה יותר כיפיים, קלים או זורמים נכנסים במקומם. כמו לצפות בסדרות או בסרטים ואולי לצאת עם חברים.
כאן בדיוק נהפוך את זה. במקום שנעשה את האחד במקום השני, נעשה אותו פשוט אחריו. נחליט שאנחנו עושים את מה שצריך או חלק שאפשר לעשות עכשיו, והפרס? הפרס יהיה לעשות את מה שפעם היינו עושים במקום זה.
נניח שאנחנו צריכים לכתוב מאמר ונורא בא לנו לראות פרק של סדרה שאנחנו אוהבים. פשוט נמקם אותם ברצף: אחרי שנכתוב את המאמר (או מספר פסקאות אם יש לנו טיפה זמן), נוכל לראות את הפרק. רק שחשוב שנגדיר את זה לעצמנו כפרס. מעין משחק. אם ננצח, נקבל.
בצורה הזאת, אנחנו בהדרגה מחווטים את המוח שלנו מחדש. מחברים בין עשייה לכיף. וגם אם קורה שדחינו משהו? נקבל את זה בהבנה. אנחנו אנושיים. גליצ'ים קורים. ונחזור מיד לחבר את העשייה עם כיף. ואז, תהיה לנו מוטיבציה אמתית מתוך זהות חדשה – אנחנו אלה שעושים בכיף.
שיהיה לך המשך יום מעולה,
ליאור
4 תגובות
ואוו מאמר מדהים!
בתור אחת שדוחה לעיתים מטלות כלשהן ואז קורה שאני כועסת על עצמי, המשפט שתפס אותי הוא שאנו סה”כ בני אדם ושאנו צריכים ללמוד לסלוח לעצמנו כמו שלאחרים אנו סולחים.
תודה רבה ליאור!
ממש שינה לי את החשיבה…המאמר פשוט מוצלח.
תודה 🙂
ליאור אפשר לדבר אתך?
בוודאי. תשאיר כתגובה אמצעי ליצירת קשר ונדבר (לא יפורסם באתר).