למה יש לך המון תכניות ומעט מוטיבציה ליישם אותן? (+3 דרכים לעשות שינוי עכשיו)

היי,

בשבוע שעבר דיברנו על 7 מיתוסים שחשוב לנפץ כדי להתבלט חברתית. הפעם, רציתי לעסוק באחד הדברים שמונעים מאנשים להשיג את הדברים שהם באמת מעוניינים להשיג בחיים – עודף תכנון ובדרכים שבהן ניתן להפסיק אותו ולצאת לדרך עוד היום.

זה עוד לא מושלם

הוא בחן את הדף. הפך אותו לצד השני. כאילו שמישהו מסתיר שם תשובות. בצד השני היו עוד דברים כתובים. זה בכלל היה מפרויקט אחר. או משיחת טלפון שבמהלכה שירבט עיגול בתוך עיגול. בכל מקרה, זו לא היתה התשובה.

הוא הניח את הדף וחיכך את הזיפים. משהו שם היה חסר והיה קשה לו לקבל את זה. כמו חידה שהתשובה לה נמצאת על קצה הלשון. כל כך קרובה ועדיין רחוקה. הוא ידע שאם רק יצליח "לסגור את הפינה", הוא יוכל סוף סוף לצאת לדרך.

זו גם לא היתה הנקודה הראשונה בה חשב שאוטוטו וזהו… יוצאים. פשוט בפעם הקודמת, פתאום התברר לו שהוא לא סגר עוד משהו. זה קרה גם בזו שלפניה. וזה חייב להיות מושלם. אחרת אין סיבה לצאת.

זה מה שלימדו אותו בבית. 99 זה לא מספיק. למה לא קיבל 100? מצוינות היא סגירת כל הפינות. זו גם הסיבה שהוא לא התחיל את הפרויקט הקודם. וזה שלפניו. פתאום הוא קלט שהיו לו הרבה רעיונות והוא התעודד. אין סיבה שזה לא יעבוד הפעם.

לו רק ימצא תשובות מראש לכל השאלות.

להצטיין כמו כל אדם נורמלי

רובנו רוצים להשיג יותר בחיים. זה הגיוני. הצלחה מסמלת שעשינו משהו משמעותי בחיים. סוג של אישור חברתי. כן, גם אלה שרוצים להראות שהם מורדים חברתיים. חשוב להם להראות שהם הצליחו למרות חוסר האישור החברתי.

עם זאת מעט מאוד אנשים עושים את הצעד ויוצאים לדרך. הם לא פחדנים. הם אנשים של הרגל. וההרגל שהטמיעו בנו עוד מימי בית הספר הוא להצטיין. הציון הגבוה הוא הקובע עד כמה אנחנו טובים או עד כמה יאהבו אותנו.

המצטיינים בבגרות יתקבלו יותר בקלות ללימודי התואר. המצטיינים בתואר ייחטפו ללימודי המשך או לתעשייה. המצטיינים בעבודה יקבלו העלאה. להצטיין, להצטיין ולהצטיין. ואין בכך כל בעיה כל עוד אנחנו מתכננים לחיות בתוך מגבלות הנורמה.

הנורמה החברתית מציינת מסלול ברור: אדם נורמלי הוא זה שאחרי בית הספר הולך לצבא. אחרי הצבא מטייל קצת. אחרי הטיול – תואר ראשון. אחרי התואר הראשון, מתקבל לעבודה כשכיר. מוצא בני זוג. מוליד ילדים. מתקדם בעבודה. יוצא לפנסיה.

כל עוד אנחנו מצייתים למסלול הכל מתאים. הצטיינות היא הדרך להוכיח שאנחנו ראויים לשלב הבא. השאלה היא מה קורה אצל אדם שרוצה לחרוג קצת או הרבה מהנורמה ולעשות משהו קצת שונה?

מלכודת ההצטיינות

כאשר אנחנו רוצים להצליח, עלינו לצאת מתוך המסלול המקובל של רוב השאר. לפעמים זה כדי להשיג טיפה יותר ממה שיש לנו. לפעמים, זה כי בא לנו לחדש משהו בחיים שברור לנו שאנחנו לא בחרנו לעצמנו.

במצב הזה אנחנו נתקלים בבעיה. מצד אחד, יש לנו רצון להצליח ואפילו תוכנית. מצד שני, למדנו שאנחנו חייבים לעשות כל דבר בצורה הטובה ביותר. הלולאה הזו שבין 2 הצדדים, גורמת לנו לשקוע בתכנון במקום להתחיל לעשות.

בעוד שמחשבה טרם העשייה נדרשת, לעתים קרובות אנחנו לא יודעים מתי להפסיק ולצאת לדרך. וזה נדרש. גם התוכנית המרשימה ביותר על הדף עשוייה להתקל בקשיים אל מול המציאות. ואנחנו לא תמיד נדע לחסוך זאת מראש.

לכן, חשוב שנצא לדרך ברגע שיש תכנון ראשוני. מושלם הוא המצב שבו משהו הושלם כבר. רק מתוך התקדמות, תוך כדי עשייה, נוכל לתקן ולהביא את עצמנו לתוצאות. רק מתוך התקדמות, נוכל לזהות הזדמנויות שבמקרה יחלפו על פנינו.

רק מתוך התקדמות, נוכל להמשיך קדימה. הרי אי אפשר לצפות להתקדם מישיבה במקום.

איך נוכל לצאת מהלולאה ולהתחיל לעשות?

כדי להשתחרר מלולאת ההצטיינות ולצאת לדרך, חשוב ליישם את 3 הדרכים הבאות:

1. לקבוע תאריך "פג תוקף" – לרוב המוצרים במקרר שלנו יש תאריך שבו פג תוקפם. גם לתכנון. בכל תכנון יש שלב שבו הרעיון הופך לטכני מדי ואנחנו מאבדים את הדחף להמשיך. ואז משהו אחר נראה מושך יותר. ואז אנחנו מתחילים לתכנן אותו.

במקום להפוך ל"יזמים סדרתיים" שלא מסיימים רעיונות טובים, נוכל לנצל עיקרון שעובד לנו מעולה בקבלת זמני יעד (Deadlines). עד שרובנו לא רואים את זמן היעד מול העיניים, אנחנו לא נלחצים מספיק כדי להתחיל לבצע.

ב-NLP אנחנו קוראים לכך צמצום מסגרת הזמן. כדי לבצע זאת בצורה יעילה, נקבע תאריך שבו נסיים את התכנון המינימאלי שנדרש ליציאה לדרך. בצורה הזו נוכל להחליט בקלות – האם לצאת לדרך או לזרוק את הרעיון?

אם החלטנו שהרעיון מסובך או לא ישים, זה יהיה השלב שבו נפסיק לבזבז עליו זמן. אם החלטנו שיוצאים לדרך, פשוט נצא לדרך. תוך כדי עשייה, כשאנחנו מתמודדים עם הדרך שבה המציאות מגיבה לתוכנית, נוכל לבחון בכל שלב אם ואיך להמשיך.

2. לבחון שינויים ולקבל בברכה כישלון – כל עוד אנחנו חייבים להצליח, אנחנו ננעלים מאחורי משהו שכבר עבד לנו בעבר. רוב הסיכויים שאותו הדבר שעשינו בעבר יכול לקבל או תוצאה דומה (עכשיו יבואו המצטטים של איינשטיין) או לא להצליח.

ההגיון אומר שאנחנו צריכים לעשות דברים חדשים. מצד שני, גם הם יכולים או להצליח או להכשל. ואנחנו שונאים להכשל. לכן, אחרי שיצאנו לדרך, אנחנו נרצה לבצע שינויים קטנים כדי לבחון איך הם עבדו. אם לא יעבוד, תמיד נוכל לחזור למה שפעם עבד.

עצם שינוי ההגדרה העצמית שלנו ממצליחנים למדענים שעושים ניסויים ובודקים מה עובד, הופכת אותנו ליותר ממוקדי תוצאות במציאות מאשר במחשבה. אחרי הכל, אם אנחנו רוצים להצליח, ניסוי וטעייה זו דרך חכמה יותר להגיע לשם.

3. למצוא חבר עם ניסיון שיאפס אותנו – אנחנו נוטים להיות מאוד מעורבים רגשית בתכנון הרעיון שלנו. חשוב לנו שהוא יצליח. בגלל שאנחנו מעורבים רגשית בתהליך, קשה לנו לעצור ולהגיד "היי, זה בדיוק הזמן להתחיל לצאת לדרך ולהתנסות".

בדיוק מהסיבה הזו, חשוב שנמצא חבר או חברה שיש להם ניסיון בתחום ויכולים לעזור לנו, מעבר לידע רלבנטי, גם מבט קצת פחות מחובר רגשית. הם בדיוק האנשים שיוכלו להגיד לנו שאחנו תקועים מדי בזמן החשיבה והגיע הזמן לבצע.

אם אין לנו חברים שכאלה, יש לי בשורה טובה: אם יש לנו חברים שגם מעוניינים להצליח, אנחנו יכולים להפוך לחברים המאפסים שלהם כמו שהם יהיו אלה שלנו. בצורה זו, נוכל גם להתחיל להצליח יותר וגם לעזור לחברים שלנו להצליח יותר. וזה כבר כיף אמיתי.

זהו להיום. מסקרן אותי לשמוע בתגובות פה למטה, מה דעתך על המאמר?

שבוע מעולה,
ליאור