פוסט אישי: למה רוב האנשים לא יצליח גם ב-2019?

היי,

בפעם הקודמת, הצבתי אתגר שיעזור לנו לפתח את הכריזמה. היום, רגע לפני ששנת 2018 מסתיימת, חשוב לי לפתוח משהו שיושב לי על הלב כבר תקופה. ולא, זה לא עומד להיות קל לקריאה. מצד שני, זה הדבר שחשוב לך לקרוא אם בא לך ש-2019 תהיה שונה מ-2018.

בתוך לולאה אינסופית

לפקוח את העיניים. לכבות את השעון המעורר. לצאת מהפוך לאט. לשבת רגע. לבהות קדימה. לנסות לסדר את המחשבות. להיעמד. ללכת למטבח. להכין קפה. להסתכל על הטלפון. להיכנס לאתר חדשות. ותוך כדי גלילה בחדשות, להבין שבהינו בהן ולא באמת קראנו.

להתארגן. להיכנס לרכב. לעמוד בפקקים. להקשיב לרדיו. לכעוס. לצחוק. ולהחליף תחנה בפרסומות רק כדי לגלות שכל התחנות יצאו לפרסומות. להגיע לעבודה. לפתוח את המייל. ללכת להכין קפה. לחזור למחשב. לבהות בו לרגע. להתחיל לענות על המיילים.

להתחיל לעבוד רק כדי לגלות שכבר הגיעה השעה לארוחת צהריים. ליתר דיוק קצת קודם. ולחשוב מה לאכול. לצאת להפסקת צהריים. לאכול. לחזור למשרד. להרגיש איך הראש צונח קצת מעייפות. רק שאין זמן לעצור. אז נאבקים בעיניים הצונחות ומנסים לעבוד. רק קצת.

תוך כדי העבודה נזכרים בחלום שלנו. זה שבו אנחנו לא צריכים לעבוד בעבודה כזו. אלא במשהו יותר קליל. אולי מהבית. משהו שיכניס לנו המון כסף. יסגור את המינוס. יאפשר לצאת לחופשה פעם בתקופה בלי לחשוב על חשבון הבנק. משהו שיהפוך את החיים לקלילים.

להיכנס לפייסבוק. ליפול על פרסומות של מישהו שמבטיח כסף קל מהבית. מרצה על שיווק אינטרנטי. אולי איזה גורו השקעות. או עילוי נדל"ן. או כל אחד אחר שמבטיח שמחר יהיה שונה. להאמין לו. לרכוש. לשים בצד. נגיע לזה אחרי העבודה. או מחר. או מתי שהוא.

לעצום ולעולם לא לפקוח

זה לא הגורו שאשם. זה חוסר התקווה. אנשים נתקעים לפעמים כל כך עמוק במצב שלהם עד שהם די בטוחים שזה מה שיש. ועצם כך, שמישהו מבטיח שאפשר לצאת מהמצב שלנו ועוד מסוגל להראות הוכחות… מה לעשות. זה מדליק קצת את העיניים הכבויות.

התרגלנו לחיות עם עיניים עצומות. באוטומט. להעביר ימים שלמים בלי לזכור משהו יוצא דופן שקרה בהם. ובצדק. לא קרה משהו יוצא דופן. אז התנהלנו לגמרי מתוך התת מודע. משחזרים את מה שאנחנו רגילים לעשות. וכל יום עובר אותו הדבר.

כל המורים, המרצים, המאמנים והגורואים נוטעים בנו תקווה נקודתית. מטעינים אותנו באנרגיית ערות. כזו שגורמת לנו לקום מהכיסא. להתמתח. לזכור למה באנו לעולם. רק שלא קל להיות ער. כי זה אומר גם לקבל החלטות לא קלות. ולקחת אחריות על התוצאות שלהן.

לחיות על אוטומט זה הרבה יותר קל. אין סיכון. הכל רגיל. יעבוד גם אם לא נחשוב על זה. אולי לא פסגת שאיפותינו. קרוב לוודאי שדי רחוק מהמקום שאליו יכולנו להגיע. רק שטיפוס על ההר הגבוה בעולם דורש מאתנו להתאמץ. ולהתמודד גם עם קור. בניגוד למגרש הביתי החמים.

זה לא טמטום. זאת אופטימיות.

אז כן, יש לנו את הכלים לקחת את עצמנו צעד אחד קדימה. לקנות אותם, זה החלק הקל. רק שלמרות שזה עלה לא מעט כסף ובזמן הלמידה יישמנו לא רע… עכשיו אחרי זה… ליישם זה מאמץ. אז אולי מחר. רק שמחר, זה יימשך לעוד מחר.

טוענים שאיינשטיין אמר פעם שיש רק 2 דברים שהם אינסופיים. היקום והטמטום האנושי. והוא לא כל כך בטוח בקשר לראשון. אני לא איינשטיין. אני גם לא מאמין שאנשים מטומטמים. אנחנו לא. יש לנו פשוט אופטימיות שלא נמצאת בשימוש נכון.

אנחנו לא תמיד מאמינים ביכולות שלנו. רק שאנחנו מאוד מאמינים בכוחו של ה"אחר כך". כאילו שה"מחר" מחזיק בתוכו את כוחות השינוי האינסופי. את המצב האידיאלי. זה שבו כל הכוכבים יסתדרו במערך אחיד וכל הנסיבות יתאימו להתחלת הצעידה קדימה.

רק שהמחר הזה לא מגיע מחר. כשהבוקר מפציע, ה"מחר" הופך ל"היום". ומכיוון שהיום הוא כבר לא מחר, אז אפשר לדחות את העשייה עוד קצת. למחר. למרות שהחלטנו. מה זה כבר משנה אם נתחיל היום או מחר. אז זהו, שזה משנה.

סיפורים על סיפורי הצלחה

אף אחד לא לימד אותנו לעשות עבורנו. למרות שיש דברים ספציפיים שכן לימדו אותנו לעשות. רק שהם מתקיימים כחלק ממסגרת קיימת. ושם, ברור לנו איך ליישם. וגם מה המשמעות של לא לעשות. עבורנו ועבור אנשים אחרים. רק שעשייה עבור עצמנו היא מחוץ למסגרת.

אף אחד לא לימד אותנו לעשות עבורנו כשאף אחד לא בודק אותנו. כשאף אחד לא טוען אותנו באנרגיות עשייה. פשוט לתרגל את מה שלמדנו. לעשות את מה שברור שצריך להתבצע. בזמן שרק אנחנו מסתכלים. לעשות ולעשות. להתמודד עם הקושי והסיכונים. ולעשות עוד.

כולם אוהבים סיפורי הצלחה. בעיקר כאלה של אדם שהתגבר על הקושי. רק שרוב האנשים לא מוכן להפוך לסיפור הצלחה. לצאת לדרך. להחליט על השינוי. לעשות את מה שצריך עבורנו. כי קשה זה לא קל. וקל זה משהו שעשינו כבר מיליון פעם. כבר לא דורש מאמץ מיוחד.

אז אנחנו סומכים על המוזה. או שמצב הרוח שלנו ישתפר. או שהמצב ישתפר. רק שאי אפשר לסמוך עליהם. כי דברים קורים. את חלקם נוכל לצפות מראש. את חלקם לא. ואף פעם לא יהיה הזמן המתאים כדי לעשות שינוי. תמיד קורה משהו.

משהו שחשוב להבהיר

אני לא יוצא דופן בנקודה הזו. גם אני נוטה לתכנן קדימה בהסתמך על כך שהכל יהיה בסדר. היו לי תכנונים לסיים לעבוד על פרויקטים חדשים עוד החודש. חלקם יעלו רק בחודש הבא. חלקם יימשכו עד אמצע השנה הבאה. פרויקטים שאני כבר מת להוציא לאוויר העולם.

יש הרבה תירוצים איך הגעתי למצב הזה: כי חשבתי שגידול ילד ידרוש ממני פחות משאבים. כי לא יכולתי לצפות מראש אירועים אישיים, עסקיים ומשפחתיים. חלקם שמחים יותר. חלקם שמחים פחות. והופ, עוד שבוע עבר ועוד שבוע. ולוחות הזמנים נדחים קדימה.

רק שאני עושה. בכל דקה פנויה שאני לא מרצה, בפגישות או עם המשפחה. ויש כאלה. אם נפקח את העיניים ונמפה את היום שלנו, נגלה המון כאלה. אז אני יושב. ועושה דברים שמעולם לא עשיתי. עובד בכמות שהיא הרבה מעל ההספק שהיה לי בשנים האחרונות.

אני לא יותר מיוחד ממך. רק שנשבר לי. כבר לפני שנים. נשבר לי מלעבוד עבור חלומות של אחרים. נשבר לי מהמצב שבו הייתי אז. נשבר לי מלקבל הוראות מאנשים שלא יודעים למה הם בכלל נותנים אותן. ובניגוד לאחרים, לא סתם התבכיינתי בקשר לזה.

נקודת השבירה

יש איזו שהיא נקודה בחיים שלנו. נקודת שבירה. כזו שכבר ברור לנו שאנחנו לא יכולים אחרת. זה יכול להיות בתחום ספציפי. וזה יכול להיות בכל התחומים. שברור לנו שאם נשאר בה רק עוד קצת נאבד את זה ונצא במסע הרג קטן. או לפחות נתפרץ על מישהו.

הגעה לנקודה הזו לא אומרת לזרוק את כל מה שיש בפח. ואם יש לנו משפחה לפרנס, על אחת כמה וכמה. רק שאנחנו יכולים להפוך את הזמן החופשי שלנו לזמן למידה. לזמן עשייה. לזמן שבו נוכל לייצר לעצמנו עוד הכנסה. לזמן שבו נוכל להשקיע בכל דבר חשוב.

וכן, אני יודע. התאמצנו בעבודה. מאוד. והזמן הפנוי שלנו מיועד למנוחה. רק שאם באמת בא לנו להצליח, אין לנו זמן למנוחה. אם באמת בא לנו להצליח, אלה בדיוק השעות שבהן השינוי מתחבא. ואלה בדיוק השעות שיקדמו אותנו לכיוון ההצלחה. וכן אני מודע לעייפות.

אני מודע לעייפות. אני מודע לזה שיותר קל לצאת עם חברים. או להתרכז בבהייה משמעותית בטלוויזיה, במחשב או בטלפון. לשחק בפלייסטיישן. ואפילו למצוא עוד מטלת בית לבצע. רק שהבעיה היא כזו: אין שום ביטחון שמה שעשינו עד עכשיו ימשיך לעבוד לנצח.

אני אחזור על זה שוב. רק כדי שייכנס בגולגולת הקשיחה. כפי שהמציאות נראית היום, אין שום ביטחון שמה שעשינו עד עכשיו ימשיך לעבוד לנצח. מחר יכולים לפטר אותנו. מחר גוגל ופייסבוק יכולות להיסגר. ויכול להתרחש משבר כלכלי גדול מהקודמים שהיו. הכל יכול לקרות.

איך נדאג ש-2019 תהיה שונה?

הגיע הזמן להכין לעצמנו ביטחונות למחר. ולא, אני לא בא למכור לך קורס או מוצר במאמר הזה. פשוט, אם שמנו את כל ה"ביצים" שלנו במקום העבודה שלנו, אנחנו עשויים לאבד אותן ברגע אחד. כל מה שצריך לקרות זה צמצומים. ואז, יהיה אפילו יותר קשה להתחיל.

באותה מידה, אם יש לך עסק ומקור ההכנסה שלו הוא רק פייסבוק, מחר הוא עשוי לקרוס אם משהו יקרה לפייסבוק. וזה נכון גם כלפי אפיק בודד אחר. למרות שנדמה כאילו החברות האלה חסינות, הן לא. ואם העסק שלך בנוי רק על מקור תנועה אחד, זה הזמן להרחיב.

השינוי שנדרש ממך כדי לשנות את המצב הוא מאוד פשוט. להטמיע 3 עקרונות בחיים שלך. 3 עקרונות שבאים לידי פעולה בהתנהגויות קטנות. ובעיקר בהתחייבות לעצמך. ואלה הם 3 העקרונות האלה:

הראשון, הוא להרוויח כל חודש יותר מהחודש הקודם. כבר אמרתי את זה בעבר. לא משנה באיזה מחיר. תרוויחו שקל יותר. 20 אגורות יותר. רק שבכל חודש תרוויחו יותר. לא אכפת לי מאיפה. כל חודש. רק עוד קצת. זה מפתח הרגל חשיבה יותר יעיל.

השני, הוא ללמוד כל הזמן דברים חדשים. רק שלא סתם דברים להעשרה. אלא את הדברים שיקנו לכם כלים להתמודד עם משהו היום. כלים שאפשר ליישם עכשיו. וליישם אותם בזמן הלמידה. כי רק ככה הם יתפסו באמת ויהפכו עם הזמן לקלים ואוטומטיים.

השלישי והאחרון, הוא להפסיק לדחות ולהתחיל לעשות. כל דבר. קטן כגדול. וכל דבר שאתם אומרים לעצמכם "לא עכשיו, אחר כך", זה בדיוק מה שצריך לעשות עכשיו. אלא אם אתם בדיוק צריכים לצאת מהבית למקום חשוב. את זה תעשו מיד כשתחזרו.

הערה לסיכום: אני בטוח שלא חידשתי לחלק מכם. לא אכפת לי. לפעמים צריך לשמוע משהו עוד הפעם. בעיקר אם הידע הזה ידוע לכם רק תיאורטית. כי לא עשיתם. או שעשיתם רק קצת. ואין פתרונות קסם. התשובות כבר אצלנו. עכשיו, אין סודות. רק לעשות, לעשות ולעשות.

כי אחרת, איך 2019 תהיה שונה משמעותית מכל אלו שקדמו לה?

עכשיו, מסקרן אותי לדעת: מה השינוי הקטן שבא לך לבצע עוד היום כדי ש-2019 תהיה שונה?

שיהיה לך שבוע מעולה,
ליאור