היי,
בשבוע שעבר, הכרנו שיטה שתעזור לנו להחליט מתי הרגע הנכון להתחיל ליישם שינוי בחיים שלנו. השבוע, רציתי לדבר על משהו שבדרך כלל אני לא מדבר עליו פה בבלוג – כתיבת הבלוג עצמו והמאמרים שבתוכו.
ואם עדיין אין לך בלוג אגב, אני עדיין ממליץ לך להמשיך לקרוא כי מי יודע… אולי ביום מן הימים יהיה לך ומה שבטוח – במוקדם או במאוחר יבקשו ממך לכתוב משהו. ואם כבר לכתוב משהו, אז עדיף לדעת איך להימנע מהטעויות שיגרמו לאנשים לא לקרוא אותו.
למה בכלל להשקיע בזה זמן?
בעידן הרשתות החברתיות, היכולת ליצור תוכן איכותי היא קלף מאוד משמעותי בידם של בעלי עסקים. ולא רק בידם. היכולת שלנו לכתוב תכנים טובים שמושכים אליהם קהל, ממתגת אותנו בצורה מקצועית טובה יותר ומאפשרת לאנשים חדשים להכיר אותנו.
כשאני אומר "אנשים חדשים", אני לא בהכרח מדבר על מעסיקים אפשריים או לקוחות פוטנציאליים. אני מדבר גם על האימהות שלהם. על החברים שלהם. ועל כל אדם שיכול להגיד להם "היי, זוכר שאמרת לי שאתה מחפש גרפיקאית? יש לי מישהי להמליץ לך עליה…".
זה לא קורה אחרי יום. לבלוג שלי למשל לקח די הרבה זמן לתפוס. בהתחלה כל פרסום הגיע למעט יותר אנשים מהפעם הקודמת. ועשיתי המון טעויות בדרך. טעויות, שמהן למדתי איך כן לעשות את זה נכון (כיום יש לבלוג קצת יותר מ-12,000 קוראים בחודש).
מה כבר יכול להשתבש בבלוג?
ברמת העיקרון, כל עוד אנחנו לא גסי רוח או מעליבים מישהו יותר מדי הבלוג לא יגרום לנו לנזק של ממש. אולי יחשבו שהוא לא מעניין. וזהו בערך. עם זאת, כאשר אנחנו מחפשים דרך יעילה לשפר את המודעות של הקהל הפוטנציאלי כלפינו, רצוי שהיא תהיה… הממ… יעילה.
על מנת להיות יעיל, הבלוג יצטרך קוראים. ורוב האנשים שכותבים בלוגים מקצועיים או עסקיים שוכחים את זה. הם כותבים בעיקר לעצמם. רוצים להראות לאחרים שיש להם המון ידע מקצועי ומורכב. ולדחוף את עצמם ואת השירותים שלהם לכל פיסקה שנייה.
זה אמנם לא עושה נזק של ממש ועדיין… לא כיף לקרוא את זה. הקהל לא פראייר. הוא מרגיש כשדוחפים לו פרסומת. הוא יודע מתי משהו מעניין אותו ומתי לא. וכשמשהו לא מעניין או מרגיש יותר מדי פרסומי אנשים פשוט סוגרים את החלונית ומחפשים מידע במקום אחר.
מערכת היחסים עם הקוראים היא עדינה. אחת שבה הכותב צריך להבין למי הוא כותב, למה שהנושא יעניין אותו ומה יגרום לו לחזור לקרוא. אחת שבה הכותב משחרר תוכן בזמן קבוע. כזה שיאפשר לקורא לדעת מתי הוא יכול ליהנות מהתוכן האהוב עליו.
ומערכת היחסים הזו היא כמו חוזה בלתי כתוב. למרות שזה בחינם. עצם כך שאדם מקדיש זמן לקרוא את מה שכתבנו, לא אומר שלזמן הזה אין ערך. ואם הקורא כבר מקדיש זמן לקרוא אותנו, רצוי שניתן לו את הדבר שאליו התחייבנו.
6 הטעויות הלא מכוונות שהורסות לכותבי התוכן את יעילותו
כאשר נרצה לכתוב תוכן מוצלח, חשוב שנמנע מהטעויות הבאות שכמעט כל כותב תוכן עסקי עושה:
1. זה לא באמת עלינו – בהתחלה, אנחנו כותבים כמו שאנחנו חושבים שאנחנו אמורים לכתוב. כמו שאנחנו רואים במקומות אחרים. אצל המתחרים שלנו אולי. ועצם כך שהרוב עושה את זה לא אומר שזו הדרך הנכונה לעשות את זה.
התוכן שאנחנו כותבים הוא לא באמת עלינו. הוא מיועד לאדם שקורא אותו. ולמרות שאנחנו אוהבים לדבר על עצמנו ועל העסק שלהם, רוב האנשים לא יאהבו לקרוא טקסט שבו אדם עסוק רק בעצמו ומנסה לקדם את העסק שלו כל הזמן.
אנשים קוראים תוכן כי הוא מספק להם ערך. זה יכול להיות משהו מרתק. או משהו מבדר. או משהו מצחיק. או משהו שפותר להם כאב או צורך. או כולם ביחד. בכל אחד מהם, זה קשור אליהם. ולמרות שהדחף אומר "אני, אני ואני" צריך להירגע ולחשוב על הקורא.
2. דגים לא אוכלים פיצה – הרבה מאוד בלוגים שיצא לי לקרוא השנה שעממו אותי קשות. ולא רק כי אני פלצן. זה גם אבל זה לא הנושא. הם שעממו אותי כי הם לא באמת חשבו על רמת ההבנה שלי. העמיסו עליי. ומיקדו אותי בדברים שאין לי מושג מה לעשות אתם.
כל דייג יודע שכדי לדוג את הדג שלו הוא צריך להשתמש בפיתיון הנכון. וכל סוג דג אוהב לאכול משהו אחר. ולא, זה לא משנה שהפיתיון הזה לא נראה לדייג טעים. כי דייגים לא אוהבים לאכול תולעים למשל. ומצד שני, דייגים לא דגים דייגים, אז זה בסדר.
כאשר אנחנו כותבים, חשוב שנבין למי אנחנו כותבים. האם אלה אנשים שמבינים בנושא? עד כמה הם מבינים? האם אנחנו שער הכניסה שלהם לנושא? מהן הבעיות שאיתם הם מתמודדים ואליהן הם מחפשים פתרון בנושא? מה מעניין אותם?
בתשובות לשאלות האלה טמון הפתרון לבעיית התכנים המשעממים. או הקשים מדי להבנה. אין באמת סיבה להעמיס מידע מקצועי ומורכב על אדם שעוד לא מבין על מה מדובר. במיוחד אם הוא עוד לא מבין איך כל הבלגן עוזר לו לפתור בעיה אמתית.
3. בין 2 נקודות עובר קו ישר אחד – הרבה מאוד אנשים חושבים בצורה אסוציאטיבית. ואני יודע… יש כלים ב-NLP שקשורים לפתיחת "לולאות" מבלי לסגור אותן כדי להשפיע על תת המודע של האדם שמולנו. הבעיה היא אחת: יש הבדל מהותי בין קריאה לשמיעה.
כאשר אנחנו יושבים מול אדם ומדברים אתו פנים אל פנים, הוא ייטה לסלוח לנו על טעויות דיבור. על קפיצה מנושא לנושא מדי פעם. בקריאה… זה לא עובד ככה. לאנשים יש "טווח קשב" יותר נמוך. כתיבה לא עניינית גורמת לאנשים לא לרצות להמשיך לקרוא.
דיבור בצורה לא מעניינת, לא עניינית וקופצנית מנושא לנושא פשוט לא תעבוד באינטרנט. אלא אם אנחנו גורו-על נערץ כמו הדלאי למה שכל כך חשוב לקהל שלנו לקרוא את דברינו, עד שהם יהיו סבלניים יותר.
לכן, עלינו להקפיד על כתיבה לעבר מטרה מוגדרת מראש: לחשוב מה הבעיה שאנחנו רוצים לפתור ואיך אפשר לפתור אותה בצורה מעשית. לפעמים הפתרון יהיה ברמת שינוי החשיבה. לפעמים הקורא יצטרך ממש לשנות את התנהגותו. והוא צריך להבין את העניין.
העיקרון בכל אחד מהם זהה: להבין מה המקום שבו הקורא נמצא כרגע ומהי התוצאה שאנחנו מעוניינים שישיג בסוף הקריאה. לכתוב את התובנות או הצעדים שהוא צריך כדי להגיע לשם. ליצור מסלול הגיוני בקריאה שיסביר לנו למה זה חשוב, מה צריך לעשות ואיך לעשות את זה.
4. מרווח נשימה – אין דבר שיותר שנוא על קוראים מאשר פסקת טקסט בת 10 שורות שמורכבת ממשפטים ארוכים. כזו, שבזמן שאנחנו קוראים אותם בראש נגמר לנו האוויר. לפעמים, האוויר נגמר עוד קודם, כשאנחנו רואים את גוש המילים הזה.
החוק שמנחה אותי בנוגע לכתיבה הוא פשוט: לשמור על משפטים קצרים. פשוטים. כאלה שזורמים לנו בראש. בנויים כמו מחשבות. משפטים שאפשר לקרוא אותם במכה מבלי להרגיש התקף אסתמה חשיבתי. ופסקאות קצרות. עד 3 שורות לכל היותר.
יש לזה סיבה: כשלמדנו לקרוא, בהתחלה למדנו לעשות את זה בקול. אחר כך, עברנו לקריאה "בעל פה". מה שאומר שאנחנו עדיין קוראים בקול. פשוט בתוך הראש שלנו. וכמו שאנחנו לא נהנים להגיד משפטים ארוכים מדי, אנחנו לא נהנים לעשות זאת בתוך הראש שלנו.
5. להחביא יהלום במרתף – אוקיי, נניח שכתבנו את יצירת המופת המרתקת ומלאת המידע שלנו. עכשיו, השאלה היא איך נביא אנשים לקרוא אותו. ולא, הם לא יקלטו לבד כי זה חומר מעניין. באמת שהם לא. גם אם זה ממש מעניין. הם צריכים סיבה לפנות זמן ולשבת לקרוא.
אחרי הכל, גם אם יש לנו את היהלום הגדול והמושלם ביותר בעולם במרתף שלנו ואף אחד לא יודע על קיומו, אין לו ערך אמתי. אפילו אם נשים שלט בחוץ שיאמר "אבן גדולה במרתף". הם לא יסיקו את המסקנה לבד.
כל תוכן טוב צריך כותרת שתגרום לנו לקרוא אותו. משהו שיגרה אותנו ללחוץ על הקישור למרות כל שאר הגירויים שמסביבנו. אחת שעוצרת את הפרעת הקשב המתמשכת וגורמת לנו להתרכז. ויש יותר מנוסחה אחת לעשות זאת (זו רק רשימה חלקית):
זו יכולה להיות כותרת שנוגעת בבעיה שמציקה לנו; או כותרת שמראה לנו שיש דרכים יותר יעילות לעשות משהו משאנחנו כבר עושים; או אחת שחושפת סוד של אדם מצליח; היא יכולה להיות מאתגרת או מתיימרת; ולפעמים היא יכולה להיות פנייה אישית.
הדרך להחליט במי מהן נבחר היא מאוד פשוטה ומורכבת מ-2 שאלות: הראשונה, היא האם הכותרת שכתבנו הייתה גורמת לנו לעצור ולקרוא. השנייה, היא האם היא דומה או זהה לכותרת הקודמת שפרסמנו. אחרי הכל, יותר מדי חזרה הופכת משהו למשעמם.
6. ירוק עד – לאינטרנט יש זיכרון. קוראים לו מנועי חיפוש. אנשים מחפשים נושא מסוים והופ, מוצאים דברים שנכתבו עליו. אם נרצה שהתוכן שלנו יהיה יעיל, רצוי שנכתוב אותו בצורה שתהיה רלוונטית גם אם הקורא ימצא אותו בעוד 5 שנים.
הביטוי "ירוק עד" מתאר בדרך כלל צמחים שאין להם עונתיות מסוימת. תכנים שמתאימים לכל תקופה הם לא רק "ירוקי עד". הם זהב אמתי. הם עד כדי כך יעילים שלפעמים הם מתחילים למגנט אליהם אנשים, שנים אחרי שהם נכתבו כי מישהו מצב אותם בטעות.
זו גם הסיבה שבגללה חשוב לתת תוכן טוב באמת ולא רק לעשות טיזר לקורסים, למוצרים או לשירותים שלנו. אי אפשר לדעת אם נמשיך להעביר או לספק אותם בעתיד. תוכן טוב לעומת זאת יוכל להישאר באתר, לתת ערך ולמשוך קוראים ליצור אתנו קשר.
זהו להיום. עכשיו מסקרן אותי לקרוא בתגובות פה למטה מה דעתך על המאמר?
שיהיה לך יום מעולה,
ליאור