יבפעם הקודמת, הבאתי קווים מנחים שיכולים להכפיל את הכריזמה שלנו בפייסבוק. היום, נדבר על בעיה שעולה שוב ושוב במיילים שאני מקבל מקוראי הבלוג הקבועים – מה לעשות כשמתחיל לעלות אצלנו פחד קהל ואנחנו חייבים להתחיל לדבר?
זה לא עומד להסתיים בצורה טובה
המרצה שלפניו בדיוק אמר את משפטיו האחרונים. ועוד מעט הבמה תתפנה. הוא יאלץ לעלות. השעון תקתק לכיוון הזמן הנקוב. והוא ראה את חייו עוברים לפניו. בעוד רגע יציגו אותו והוא יאלץ לעמוד מולם. כרגע, הוא העדיף למות לפני שזה יקרה.
לא משנה איך הוא דמיין את זה, זה לא הסתיים בצורה טובה. הוא מסתכל להם בעיניים והם בוהים בו בחזרה. הוא ממלמל משהו למיקרופון. הם לא מגיבים. מנסה להתבדח והם מביטים בו במבט קודר. מצביע לכיוון המצגת. פותח את הפה. והמילים לא יוצאות.
הפה שלו היה יבש. כאילו שלא שתה שנים. והמבט שלו נהיה קצת מטושטש. ניסה להרגיע את הנשימה. רק שהרגיש מבפנים כאילו שהוא בוער וקופא בו זמנית. ניסה לשתות עוד קצת קפה. והקפה רק גרם לו יותר לרעוד. זה לא עומד להסתיים בצורה טובה.
להשתתק בפני קהל
אם יגידו לרוב האנשים שהם אמורים לדבר היום בפני קהל, הם ייתקעו. משהו לא הגיוני שמקנן בכולנו יקפוץ פתאום. הרי אין לנו בעיה לדבר עם אנשים. זה רגיל. רק שכשאנחנו חושבים על כמות גדולה של אנשים, פתאום משהו משתנה.
יש לזה סיבה. אנחנו משייכים תכונות מסוימות לאנשים שעומדים מול קהל. מניחים שיש בהם משהו שאין בנו. ולכן, יכול מאוד להיות שמשהו כנראה ישתבש. כי כבר ניסינו. ואם לא, דמיינו מה עומד להתרחש. רק שמכיוון שלא הייתה לנו הוכחה שאנחנו כן יכולים, הפחד נשאר.
הבעיה מגיעה לשיא שלה בזמן אמת. אנשים שחייבים להרצות (ואינם מרצים ותיקים) שונאים את התחושה שעולה אז. התרגשות מלחיצה. הם גם לא מחכים להרצאה עצמה כדי להרגיש אותה. ברגע שרומזים להם כי הם עשויים לעמוד בפני קהל ולדבר, היא ישר עולה.
כשעומדים מול קהל, הנטייה הטבעית היא להתנגד להתרגשות הזו. לנסות לדחוף אותה הצידה. כאילו שהיא מטרד נוראי. כאילו שהיא הדבר שיגרום להרצאה לעבור חלק או לא. רק שיש בעיה אחת – ככל שאנחנו נלחמים בתחושה יותר, כך היא עולה יותר. אז מה עושים?
איך להתמודד בהצלחה עם פחד קהל בזמן אמת?
הטכניקה הבאה היא גלגל הצלה בזמן אמת. היא לא תלמד אותנו מה כן לעשות מול קהל. בשביל זה יש מאמרים, ספרים והכשרות אחרים. אנחנו גם מדברים על זה בקורס ה-NLP שלנו. רק שיכול להיות שעדיין לא עברת את ההכשרה. וההרצאה שלך קרובה מתמיד.
לכן, אני ממליץ לך בחום להשתמש בטכניקה הבאה:
שלב 1: הגדרת התחושה הפנימית בזמן פחד קהל
יש הבדל מהותי בין לחוש תחושה מסוימת לבין לומר את השם שלה במילים. ויש לזה סיבה. כשאנחנו מרגישים אותה, אנחנו מחוברים אליה לגמרי באופן רגשי. חווים אותה. נמצאים שם. ויכולים להיסחף בתוכה. לטוב ולרע.
עם זאת, כשאנחנו אומרים את שם התחושה, אנחנו מתייחסים אליה באופן חיצוני. כאילו שאנחנו מסתכלים עליה מבחוץ. מנותקים רגשית. ובתפר הזה שבין שם התחושה לבין היכולת לחוש אותה, ניתן להתחיל ליצור את השינוי.
בזמן שאנחנו מרגישים את ההתרגשות הזו שחשבנו שמסמנת לנו פחד קהל בבטן מתחילה לעלות, נגדיר אותה בשם. ובצורה מפתיעה זה יקל עלינו. ולו רק קצת. כי נתחיל להתייחס אליה בצורה קצת יותר מנותקת. זה אמנם לא כל התהליך ועם זאת… זו התחלה טובה.
שלב 2: שינוי המודעות ליציבה שלנו
ברגע שהגדרנו את התחושה הפנימית שאנחנו מרגישים בזמן שאנחנו חווים פחד קהל, חשוב שנשים לב למאפיינים שלה. האם אנחנו נושמים בצורה מואצת? אול יושבים או עומדים בצורה מכווצת? האם היציבה שלנו אינה זקופה?
שלב זה אינו דורש מאתנו לעשות דבר מלבד לשים לב. עם זאת, הוא חשוב מאוד. ולמה? כי תיכף נצטרך ליצור שינוי ביציבה ובנשימה שלנו. אז ראשית, חשוב שנתרגל את היכולת לשים לב לכך שהן משתנות בזמן אמת.
שלב 3: החלפת היציבה
כאשר אדם מרגיש תחושה מסוימת הוא גם מתנהג בצורה מסוימת. ו-2 צדי המשוואה קשורים באופן מהותי האחד לשני. כלומר, שינוי במצב הרוח יגרום לשינוי ביציבה שלנו. ובאותה מידה, שינוי ביציבה עשוי לגרום לשינוי במצב הרוח שלנו.
הרי קשה להרגיש עצובים כשאנחנו זקופים. או שמחים כשאנחנו שפופים והראש שלנו נוטה למטה. אותו הדבר עם פחד קהל. ולכן, אם נרצה להחליף את התחושה שהגדרנו בסעיף הראשון, עלינו לחשוב על התחושה הבאה שנרצה לחוש. ואז להתאים את היציבה שלנו אליה.
הדרך הטובה ביותר לשנות את התחושה בזמן שאנחנו מתמודדים עם פחד קהל היא לעצום את העיניים לשנייה ולדמיין אדם שמרגיש את התחושה שנרצה. נשים לב איך הוא עומד. איך נראית היציבה שלו. ואז נתאים את עצמנו. נעמוד כמוהו. נתיישר כמוהו. אז, התחושה שלנו תתחיל להשתנות.
שלב 4: העברת תשומת הלב מפחד הקהל לשינוי בנשימה
אם עשינו את כל השלבים הקודמים כמו שצריך, התחושה כבר החלה להשתנות. כבר יש משמעותית פחות פחד קהל. עם זאת, היא אינה יכולה להחזיק כמו שצריך אם לא נתאים גם את הנשימה שלנו. ולכל תחושה יש את קצב הנשימה שמתאים לה.
יש כאלה שדורשות מאתנו לנשום הרבה. כמו כאלה שבהן אנחנו מאוד פעילים. או נרגשים. או ערים. מצד שני, יש כאלה שדורשות מאתנו דווקא לנשוף יותר. להוציא יותר אוויר. להירגע. להתמקד. לשקוע מעט. ובין 2 אלה, נמצאות כל התחושות שלנו.
לאחר שהתחלנו להתאים את היציבה שלנו לתחושה שנרצה להרגיש, עלינו לשים לב לשינוי בנשימה. אם הכל עובד כמו שצריך, גם היא תתחיל להשתנות אוטומטית. ואם לא, נתאים אותה לאט לאט לתחושה הרצויה. עד שנרגיש אותה במלואה.
שלב 5: להתמקד במסר העיקרי שלנו
אחת הבעיות בפחד קהל טמונה בכך שאנחנו מתמקדים בו ובתגובות שלו במקום במסר שמועבר. אז, מה שקורה הוא כמו אמונה שמגשימה את עצמה. המלחמה בתחושה גורמת לה להתחזק. והמסר הנאמר… מתפקשש לעתים קרובות.
לכן, בשלב החמישי והאחרון נמקד את עצמנו מחדש במסר העיקרי. זה שבגללו אנחנו שם. זה שאנחנו רוצים להעביר במצגת שלנו. או שאליו אנחנו רוצים שהצופים יגיעו. כל עוד נתמקד בו, יהיה לנו קל יותר לנווט את ההרצאה ואת המצגת. ומשם והלאה… יהיה לנו יותר קל להתמודד עם פחד קהל.
זהו להיום. עכשיו, אשמח לשמוע בתגובות מה דעתך על המאמר? האם הוא עזר לך להתמודד עם פחד קהל יותר ביעילות?