היי,
בפעם הקודמת, סיפרתי מה הנשק הסודי שעוזר לי לשכנע כל אדם שאני פוגש. היום, רציתי להקדיש את המאמר לאישה. ולא לאחת שאני אוהב. אלא דווקא לזאת, שהרסה לי חלק מהדימוי העצמי שלי. ואיך ההבנה הזו, עזרה לי להפוך למי שאני היום.
רק שלא נקדים את המאוחר. בואו נתחיל:
מכתב למורה שהרסה את מי שיכולתי להיות
מורה יקרה,
אני בכוונה לא כותב את שמך. גם כי אני לא רוצה לפגוע בך באופן אישי. זה לא האופי שלי. וגם, כי לא מגיע לך להתפרסם על מה שעשית. אין לך במה להתגאות שם. כי אני לא היחיד שפגעת בו בצורה הזו. וכמוך, יש עוד לא מעט במערכת החינוך.
אני לא מאמין באנשים רעים. וזה לא שאין אנשים שעושים דברים רעים. יש. ההיסטוריה מלאה בהם. רק שלא כל אדם שעשה משהו רע הוא היטלר. יש מעשים רעים קטנים. כאלה שנעשים מתוך חוסר תשומת לב. או מתוך עצלנות. או מתוך שחיקה.
רק שהמעשים הרעים הקטנים האלה, מחלחלים. קובעים עתידות. הופכים אדם ל"ריאלי" או ל"הומני". כאילו שכוח טבע החליט עבורנו. כאילו שזה האופי שלנו. רק שהאמת היא, שאנשים כמוך עשו את זה עבורנו. קבעו מה אנחנו מסוגלים לעשות או לא.
מי אנחנו באמת יכולים להיות
מאחורי כל תחום בחיים שאנחנו טובים בו, היה מורה. מורה מהסוג הטוב ביותר. מהסוג שחשוב לו מהתלמידים שלו. כזה שחשוב לו שהתלמידים יבינו. מרתק אותם. מנגיש עבורם את החומר. ולא כי זה מה שנדרש מהם טכנית. אלא כי באמת אכפת להם.
באותה המידה, בכל תחום שאנחנו לא טובים בו, היה מורה. מורה מהסוג ששפט אותנו. שאמר לנו שאנחנו לא יכולים. העדיף לחזק את החזקים. כי הם אלה שהאמין שיוכל להתגאות בהם. וסיפר לעצמו סיפורים על פוטנציאל. מי יכול ומי לא. רק כדי להתעלם מאלה שלא הבינו.
את היית מהסוג השני. העפת אותי מ-5 יחידות ל-3. כי היה לך קל. אמרת שלא ייצא ממני כלום. והייתי צריך להילחם קשה כדי לעלות ל-4 יחידות מתמטיקה. וכדי לסיים בשמונים וקצת. המורה הפרטי המדהים שלי, הוא האדם שמאחורי זה.
זהו, אז כנראה שאני הומני
אחרי הבגרות, זה היה ברור לי. אני הומני. הרי אם אני גרוע במתמטיקה, מה כבר נשאר לי. ואיפה שהוא בראש, בכל מקום שבו הייתי צריך לחשב, ברחתי למחשבון. שנאתי מתמטיקה. שנאתי קבצי אקסל. ובמבחנים שדרשו חישוב בתואר, המוח פשוט נעצר.
שנים חשבתי שמתמטיקה זה לא אני. והייתי בטוח גם שזה לא יפריע לי. עד שלפני 4 שנים התחלתי לצפות בתוכנית ריאליטי מרתקת, שנקראת The profit. ושם, אמר המיליונר מרקוס למוניס דבר חשוב – אם אדם לא מכיר את המספרים בעסק שלו, אין לו סיכוי להצליח.
בלעתי את הרוק. מה מספרים פתאום. הרי אמרו לי שלא ייצא ממני כלום. ועוד מתמטיקה. רק שהיה לי ברור שאם לא אתמודד עם המציאות, לא אצליח. הוא צדק. היא טעתה. רק שלא היה קל להתחיל להסתכל על המספרים. אז הכרחתי את עצמי.
תוכנית אימונים ליכולת
זה היה כמו תוכנית אימונים. כל פעם בדקתי דבר נוסף. למדתי מיוטיוב איך להכין טבלאות אקסל שבודקות נתונים. זה עלה לי בדם. מה לי ולאקסל. רק שהבנתי שבלי זה, אני יכול לסגור את העסק. אחרת, לא אוכל להביא אותו להיות גדול באמת.
שלב אחרי שלב, גיליתי שאני יכול להבין יותר. כשהבנתי את היישום הפרקטי של הדברים בחיים, התחלתי לשלב אותם ממש בחיים שלי. ועם זה, עלתה אצלי תובנה שמהדהדת אצלי תקופה – זה הכל תלוי בשיטה ובמי שמעביר אותה.
גם אם אדם יעביר את אותם התכנים או יעשה את אותה העבודה, ולא יהיה לו אכפת ממנה ומהאדם שמולו, הוא לא יהיה טוב בה. וזה חיזק את התפישה שלי כמורה. דאגתי לפשט את התכנים שלי. להנגיש אותם הרבה יותר. ולא סתם להעביר אותם, בצורה לקונית.
בעולם אחר
בעולם אחר, היית אחרת. בעולם אחר, הייתי מהנדס. או מתכנת. או כל דבר שעושה אדם ממושקף שטוב במתמטיקה (כנראה שדוגמן לא יכולתי להיות בכל מקרה). ודווקא הדברים התגלגלו אצלי טוב. רק שיכולתי להיות מסוגל יותר. מאמין בעצמי יותר.
אז את, את העבר כבר לא תשני. עם קצת מזל למערכת החינוך, את בפנסיה. כבר לא פוגעת בתלמידים החלשים יותר שעוברים תחתיך. אלה שבאמת צריך להשקיע וללמד. כבר לא עושה שם רע למורים באשר הם. כי יש מורים מעולים במערכת. כאלה שבונים אנשים.
הפכתי למורה טוב יותר בזכותך. הוכחתי לעצמי שאני שווה יותר, על ידי זה ששברתי את המילה שלך. אף אחד לא יקבע לי או לילדים שלי אם הם טובים או שלא. ואני אדאג שהמסר יגיע רחוק ככל האפשר. כי אף אחד מאתנו לא מקולקל או שבור כי מישהו אמר לו פעם.
משהו לקחת מהמכתב הזה ללב שלך
בשנים האחרונות, אני עובד עם המון אנשים. מבוגרים כצעירים. רובם, לא טוב כמו שהיה רוצה להיות. רובם, הרבה יותר טובים ממה שנדמה להם. כולם, צריכים מישהו שיאמין בהם. במי שהם. במה שהם מסוגלים לעשות. למרות העבר שלהם.
זה לא עניין של דור. זה עניין של התייחסות. אם מישהו לא טוב לדעתנו, אפשר לתת לו דוגמה אישית. להאמין בו, אפילו אם הוא עושה משהו שלא העזנו מעולם. להאמין בה, ולהנגיש עבורה אחרת את הידע. בדרך שמתאימה לה. כי זו המשמעות של אכפתיות.
ולך המורה, אני סולח. כי ברור לי שזה לא היה בכוונה. רק שקצת יותר אכפתיות ואמונה באחר, הייתה משנה את העולם. משנה את העולם של מאות התלמידים שעברו תחתיך. משנה את העולם שלי. ראי את החוב שלך כלפיי כסגור.
עכשיו, מסקרן אותי לשמוע: מה דעתך על המאמר? האם היו לך מורים שבנו אותך? כאלה שהרסו לך? האם יכול להיות שיש דברים שלא ניסית להשיג כי אמרו לך שזה לא שלך?
שיהיה לך שבוע מעולה,
ליאור