במקום לעשות את מה שצריך: מהי הטעות המחשבתית שרובנו עושה וגורמת לו לדחיינות?

היי,

בפעם הקודמת, הבאתי 8 עובדות שיעזרו לנו להפוך ליותר אסרטיביים. היום ובעקבות שיחה עם תלמיד לשעבר, רציתי לדבר על סוג מאוד מסוים של דחיינות שמתחבאת אצל רובנו ומונעת מאתנו לעשות את מה שחשוב (אפילו אם עברו הכשרה ב-NLP).

עד לדקה ה-90

מאוד קל לדחות את מה שצריך לעשות. בעיקר כשמדובר בדברים שתלויים רק בנו. או בדברים שלא באמת חייבים להתבצע עכשיו. כי תמיד יש משהו דחוף יותר. ואז נכנס עוד משהו דחוף. ואז הטלפון. ואז יש איזה שהוא קרייסיס בעבודה. ואיך שהוא… היום התמסמס.

אז נעשה מחר, אנחנו חושבים לעצמנו. וזה היה יכול להיות נכון. אם זה לא היה שקר לחלוטין. כי גם מחר ייכנסו דברים. ואוטוטו חג. אז יש דברים שצריך לעשות. כדי לא להגיע לדקה ה-90 בלי להיות מוכנים. והמשפחה. והבוס. והלקוחות. והעייפות. והתירוצים.

בתוך הרשימה הזו, שקל לדחות, יש גם את ההתפתחות שלנו. האישית. הבריאותית. המקצועית. הזוגית. וקל מאוד לדחות את זה. כי עד שזה לא הופך לבעייתי, זה לא נהיה חשוב מספיק. וכשזה נהיה בעייתי, זה בדרך כלל כבר מאוחר מאוד. אם לא מדי.

רק שבעולם שכולו דחיפות, מאוד קשה לתזמן פנימה משהו שאף אחד לא צועק עלינו לבצע. משהו שאף אחד לא נוזף בנו אם לא יתרחש בדיוק עכשיו. משהו שאף אחד לא ישלח לנו מייל עליו עם הכותרת "דחוף ביותר!!". ואז כל מה שבאמת חשוב נדחה עד לדקה ה-90.

להבעיר את האש הפנימית

רוב האנשים מכיר טוב את התירוצים שלו. הוא יודע בדיוק מה לעשות בתוך הראש כדי לדחות. חלק מהם בסדר עם זה. הוא מתחבא מאחורי התירוצים. ונוח לו שיש הסבר למה זה עדיין לא התבצע. רק שעבור חלק מהם, זה לא עובד משהו בכלל.

הם דווקא רוצים לעשות. הם דווקא צמאים לשינוי. ואני מאמין שכל אדם שקורא את הבלוג הזה פוגש את המצב הזה לפעמים. גם אני. באמת. כי שינוי נשמע טוב רק על הדף. לפני שבאמת צריך לעשות משהו אחר. לפני שבאמת צריך להתעמת עם ההרגלים שלנו. ולהתמיד.

זו לא הבעיה. את זה אפשר ללמוד איך להפסיק לעשות. יש אחלה של טכניקות לזה ב-NLP. רק שכדי להחליט שנמאס לנו ודי, אנחנו חייבים להיטען עד הרמה שבה אנחנו לא יכולים להתעלם מזה. זה חייב להכאיב לנו מספיק. להכעיס אותנו מספיק. או להדליק אותנו מספיק.

המטף הנסתר

כדי שנתחיל להשתנות, אנחנו צריכים להיטען מספיק. להדליק מעין אש פנימית שתספק לנו את המוטיבציה להשתנות. רק שאדם שבאמת נחוש לדחות משהו, מפעיל מטף פנימי שמכבה אותה ישר. כדי לא לעשות. והמטף הזה הוא הפניית מנגנון האשמה כלפי עצמנו.

כשאנחנו לא עושים משהו שאנחנו באמת צריכים לעשות זאת דחיינות רגילה. רק שאחר כך, רוב האנשים עושה משהו מעניין. הוא עוצר וכועס על עצמו על זה שהוא לא עשה. שזו תגובה שאפילו יותר מרחיקה אותו מהעשייה.

כי מילא שאנחנו לא עושים. ואז מתחרטים ומבצעים. רק שכשאנחנו מבינים שדחינו וכועסים על עצמנו בגלל זה, יש לנו תחושה שעשינו משהו. ששיפרנו את המצב. וברוב המקרים, הכעס הזה לא מוביל לעשייה. הוא רק מוביל לרגשות אשמה נוספים כששוב לא נעשה בעתיד.

הלולאה הזו, שבה אנחנו לא עושים משהו ומענים את עצמנו גרועה מ-2 סיבות מרכזיות: הראשונה, היא שהאשמה פוגמת באמונה שלנו בעצמנו. גורמת לנו לכאב פנימי. וככל שהמצב חוזר, אנחנו פוגעים יותר ויותר בביטחון העצמי שלנו.

השנייה, היא שאנחנו מניחים בצורה לא מודעת שההלקאה העצמית מטפלת בבעיה. וזה היה יכול להיות נכון אם היינו דוחים צורך להתעלל בעצמנו. רק שאת זה אנחנו דווקא זוכרים לעשות. יופי. ואז המחשבה על העשייה מתחברת לתחושה שלילית (עוגן בשפת ה-NLP).

אז מה אפשר לעשות?

קודם כל, חשוב להיות מודעים לזה כשזה עולה. שזו המטרה העיקרית של המאמר הזה. כאשר אנחנו שמים לב שדחינו משהו ומתחילים להרגיש אשמים בקשר לזה, נוכל להשתמש בשיטה הפשוטה הבאה:

בשלב הראשון, עלינו לשים לב לתחושה שעולה ולהגדיר אותה. כן, גם אם היא שלילית. ויותר חשוב מכך, להגדיר לרגע מה אנחנו מרגישים. ממש להגיד את השם של התחושה. בצורה מפתיעה, עצם ביצוע השלב הזה מהווה סוג של הקלה.

יש סיבה לכך: כאשר אנחנו מרגישים רגש, אנחנו מסוגלים לחוות אותו בצורה מלאה. לטוב ולרע. רק שכשאנחנו נותנים לו שם, אנחנו מתייחסים אליו כאילו שהוא משהו שקראנו עליו. בצורה קצת יותר מנותקת רגשית. ויש הבדל בין להרגיש כעס לבין להגיד את המילה כעס.

בשלב השני, עלינו לשים לב לשפת הגוף שלנו ולשנות אותה. בקורסי ה-NLP אנחנו לומדים שעצם כך שאנחנו נמצאים בשפת הגוף של התחושה מאפשר לה להישאר. לכן, עלינו לשים לב לשפת הגוף שלנו ולהחליף אותה לכזו של תחושה אחרת. יעילה יותר.

לדוגמה, נניח שתפסנו את עצמנו כועסים על עצמנו. שמנו לב ששפת הגוף שפופה. ודווקא רצינו להתמקד רגע. אז החלטנו להתיישר בכיסא. להניח את הרגליים על הרצפה. למתוח מעט את הכתפיים אחורה. ולהרים את הראש. עצם שינוי צורת הישיבה כבר משנה את התחושה.

בשלב השלישי, עלינו להחליט לעשות את מה שדחינו ולבצע את זה עכשיו. אם זה יכול להיות באותו הרגע זה אפילו יותר טוב. ואם לא, אפשר להכניס ליומן שלנו זמן שבו נעשה את הצעד הראשון. ולא, אין בעיה שהצעד יהיה קטן.

גם אם נתחיל מצעדים קטנים, נוכל להתרגל לבצע אותם בכל יום ובאותו הזמן. אז, נוכל בהדרגה לעשות יותר ויותר ממה שנדרש. או לעשות את כולו, אם רק יתחשק לנו. רק שהדרך היחידה להתגבר על הדחיינות, היא להתרגל לעשות. בלי לשפוט. ובלי להתעלל בעצמנו.

זהו להיום. עכשיו, אשמח לקרוא בתגובות פה למטה: מה דעתך על המאמר?

שיהיה לך יום מעולה וחג פסח שמח,
ליאור