מהן 5 הטעויות המחשבתיות שרובנו עושים וגורמות לנו לחזור להרגיש חסרי ביטחון עצמי?

היי,

בשבוע שעבר, הבאתי 3 טיפים שיכפילו את מהירות המחשבה והתגובה שלנו. היום, נתמקד במשהו אפילו יותר מעניין. משהו, שמציק להרבה מאוד אנשים: הם מנסים לפתח כל הזמן את הביטחון העצמי שלהם. רק שבפועל, יש להם תחושה כאילו משהו כל הזמן מוריד אותם למטה.

מתאבן מהלחץ

הוא ישב מתוסכל. מחזיק את הראש בין הידיים. הרגיש את הלימות הדם בראשו. כמו מיגרנה קטנה שמתחילה לטפס. ובתוך הראש שלו הוא לא הפסיק לקלל. נמאס לו כבר מיצר ההרס העצמי. כאילו שבכל פעם שמישהו למעלה מחלק לו קלפים טובים, הוא חייב לזרוק אותם.

הפעם הוא כבר ממש היה שם. נגע בהצלחה. התחיל להרגיש מאושר. ואז פגש את ההוא ברחוב. שיתף אותו במה שעבר עליו. לא חשב. פשוט היה כל כך מאושר עד שהיה חייב לחלוק את זה עם מישהו. לא תיאר לעצמו שההוא יספר לאחר. וזה יגיע לאדם שיבטל את כל העניין.

כאב הראש החל להתחזק. הוא הרגיש את הצוואר שלו מתאבן מהלחץ. דמעות מלאו את עיניו. יכול להיות שזה פשוט לא מגיע לאנשים כמוהו, הוא חשב. אולי ההצלחה שייכת לאחרים. ההם שזה הייעוד שלהם. אלה שתמיד הולך להם. אלה שתמיד יודעים מה הם עושים. והוא טעה.

למה לרוב האנשים אין ביטחון עצמי יציב?

ביטחון עצמי הוא מונח די חמקמק. מעין תחושה שמכרו לנו שאנחנו חייבים להרגיש. זו שחייבת להיות לנו כדי שנוכל להצליח באמת. ובפועל, בדומה למיומנויות אחרות שלנו, היא עובדת בדיוק הפוך. היא נוצרת מתוך התוצאות. ולא באמת אמורה להקדים אותן.

לחלק גדול מהאנשים זה לא באמת עוזר. הם לא מרגישים מוכנים מספיק כדי לעשות את הצעד הנדרש. זה שיוציא אותם מהמצב הנוכחי. זה שישפר את חייהם. כי הם מחכים להרגיש משהו שידחוף אותם לעשות יותר. משהו שיגרום להם להרגיש כאילו זה יותר קל. ורק אז.

אז איך פותרים את זה? קודם כל על ידי הבנה אמתית. הכרה של המחשבות שלנו. אלה שמונעות מאתנו לצאת לדרך. למרות שאנחנו יודעים שרק יציאה לדרך ועשייה, יגרמו לביטחון עצמי אמתי לעלות. ולהיות רוח אחורית שתחזק אותנו בדרך.

5 אמונות שפוגעות בביטחון העצמי שלנו

המחשבות הבאות הן מחשבות מקובלות. כאלה, שגם אם נספר לעצמנו שלא, אנחנו חושבים לעצמנו. והמחשבות האלה, מתפקדות כמו גומייה שמחזיקה אותנו. מאפשרת לנו לצבור תאוצה וברגע השיא, מקפיצה אותנו חזרה אחורנית.

רק אם נשים לב אליהן ונחליף אותן באחרות, יעילות יותר, הביטחון העצמי שלנו יתגבר. אז יאללה, נתחיל:

1. הדשא של השכן ירוק יותר – אם אנחנו מסתמכים על המדדים שיש לנו, נדמה שכולם מצליחים. יותר מאתנו. כי זה מה שאנחנו רואים בפייסבוק או באינסטגרם. כי זה מה שאנחנו שומעים מהם. רק שלעתים קרובות, זה רק הרושם שנוצר מעל פני השטח.

לעתים רחוקות מאוד, אנשים יפרסמו ברשתות החברתיות שלא הולך להם. או שמצב הרוח שלהם ירוד. או שהעסק שלהם לא עובד כמו שצריך. אין מה להשוויץ בזה. אז זה לא מפורסם. מצד שני, לייקים ותגובות חיוביות יכולות לעודד אותם. אז הם מפרסמים את מה שטוב.

רק שלפעמים, נדמה לנו שזו האמת. כאילו לכולם טוב. וזה בולט בעיקר כשלנו לא טוב. מדגיש את חוסר ההצלחה. או חוסר ההתקדמות. או סתם מצב רוח לא טוב. זו בדיוק הסיבה שבגללה רצוי להתחיל להוריד במינון השהייה ברשתות החברתיות. ובכלל בהשוואה לאנשים אחרים.

2. עדיף לא לצאת לדרך עד שזה יהיה מושלם – אנשים לא אוהבים לטעות. ויותר מזה, הם לא אוהבים לקבל משוב שלילי מאנשים על כך שטעו. אז הם מוכנים שלא להתחיל לעשות את מה שצריך. או לא להתחיל לעשות משהו חדש. כן, גם אם זה רק לתרגל משהו שהם למדו.

בפועל, אי אפשר לחסן את עצמנו מטעויות. אפשר לצמצם אותן מראש, ככל האפשר. רק שבפועל, ככל שנדחה יותר משהו כך נקטין את הסיכוי שהוא יתבצע. כי בדיוק אותה צורת חשיבה שגרמה לנו לחכות למושלם גורמת לנו לפקפק ברמה של מה שאנחנו עושים כל הזמן.

מכיוון שזה לא מושלם ואנחנו לא יוצאים לדרך, זה פוגע בביטחון העצמי שלנו. ובינינו, זה דפוס חשיבה שלא קיים אצל אף אדם מצליח בצורה יוצאת דופן. הם דווקא מכוונים לרוב להיכשל מהר ככל האפשר. כי המשוב מהמציאות מאפשר להם להשתפר במהירות גדולה יותר.

3. להקים משהו ב-10 אצבעות – יש משהו מדהים, כשאנחנו שומעים על אדם שהצליח לבד. למרות כל הסיכויים. והאנשים שאמרו לו שלא יעבוד. הרים משהו לתפארת. והיום הוא מצליח. אפילו מיליונר. זה לפחות הסיפור שמנסים למכור לנו באמצעי התקשורת כל שני וחמישי.

בדרך כלל, זה מצוץ מהאצבע. אף אחד לא מקים משהו לבד. יכול להיות שהרעיון היה שלהם. או שהם בעל המקצוע העיקרי. רק שבפועל, תמיד יש עוד אנשים סביבו שעזרו. על אחת כמה וכמה אם זה משהו שהופך להיות שווה הרבה כסף. רק שהבעיה היא שאנשים קונים את זה.

אז הם יוצאים לדרך לבד. מנסים לעשות הכל מהכל. גם בגלל מה שמכרו להם. וגם בגלל שבהתחלה ברוב המקרים אין הרבה כסף. ואז מגלים עד כמה קשה להספיק לעשות הכל במעט השעות שקיימות וברמה גבוהה. ועד כמה זה מייאש לפעמים להתמודד עם הכל לבד.

4. למדוד הצלחה על פי תחושה פנימית – המון אנשים לא באמת מגדירים לעצמם מטרות שאפשר למדוד. בטוחים שכשהם יצליחו, הם יידעו את זה. כאילו תהיה תחושה פנימית שתסמן להם שהגיעו לשם. רק שמשום מה, בשיטה הזו… הביטחון העצמי אף פעם לא יציב. למה?

כי התחושה הפנימית שלנו משתנה ביחס לכל מני דברים שאנחנו עוברים. הצלחות בולטות לעין מרימות אותנו. חוסר בהצלחה, מוריד אותנו. ואם אנחנו לא מרגישים שינוי, אז קשה לנו לדעת אם התוצאות שלנו השתפרו. רק שלפעמים משהו מאוד מוזר קורה.

נניח שתרגלנו וביצענו את מה שהיה צריך. ועכשיו, התוצאות שלנו השתפרו. בצורה קבועה. רק שבגלל שזה קבוע, רמת הריגוש יורדת. ופתאום, אנחנו מרגישים שהפסקנו להצליח. אם היינו מודדים את זה באמצעות מטרות מדויקות, היינו מודעים לכך שהגענו לשם וניתן להמשיך.

5. לזייף את זה עד שזה יתפוס – מי לא שמע את העצה "לזייף את זה עד שזה יתפוס". זו שטוענת שאנחנו צריכים להתנהג כאילו אנחנו מצליחים כדי להטמיע את צורת החשיבה וההתנהגות של ההצלחה. בעיקרון, זו לא עצה גרועה. היא אפילו טובה לזמן הקרוב.

רק שיש בתוכה בעיה. המילה "זיוף". אם אנחנו מתרגלים לזייף משהו, הוא אף פעם לא באמת מי שאנחנו. זו תמיד מסיכה. זה תמיד משהו שהוא לא מי שאנחנו באמת. ולכן, ככל שעובר הזמן אנחנו צריכים יותר ויותר להשקיע בו אנרגיה כדי להיות מישהו אחר.

במקום לזייף ולנסות להיות אדם אחר, כדאי פשוט לשפר את מי שאנחנו. זו אגב, הגישה של ה-NLP: לקחת את היכולות הטבעיות שלנו ולהשתמש בהן בצורה יעילה יותר. מבלי להשתנות. ומבלי לנסות להיות אדם אחר. אותם אנשים בדיוק, פשוט יעילים יותר.

זהו להיום. עכשיו, אשמח לקרוא בתגובות שפה למטה: מה דעתך על המאמר?

שיהיה לך שבוע מעולה,
ליאור