היי,
בשבוע שעבר הבאתי סדרת שאלות שחושפת מה הדרך הכי טובה עבורך להניע אותך לעשות. השבוע, רציתי לגעת בנושא שלא נגעתי בו עד עכשיו – הנטייה של רוב האנשים לשפוט את עצמם בחומרה על דברים שהם עושים (או לא).
וקובע את התוצאה מראש…
היא ישבה שם והדם אזל לה בפנים. לא ידעה מה להגיד. אבל היה ברור לה דבר אחד: מה שהיא לא תגיד, זה לא יהיה ברמה שלהם. הם שעומדים כרגע על הבמה ומציגים את הפרויקט שלהם. ולעזאזל… הם עושים את זה כל כך טוב.
זה לא שהיה להם יותר ניסיון ממנה. או יותר מה להראות. היא פשוט ציפתה מעצמה ליותר. ותמיד לא עמדה בציפיות של עצמה. כאילו הייתה לה גרסה של אימא שלה במוח. כזאת שתמיד אומרת לה שמגיע לה יותר. או שהיא יכלה יותר. ודווקא היה לה המון פוטנציאל.
עוד מעט היא תצטרך לדבר על הבמה. ולמרות שהיא התכוננה לזה, היא ידעה שזה לא יהיה ברמה שלהם. לא משנה עד כמה שהיא תגיד לעצמה שדווקא כן. והיא רצתה להאמין בזה שהיא טובה. פשוט הקול ההוא הדהד שם שוב. וקובע את התוצאה מראש.
למה רוב האנשים שופט את עצמו?
מסיבה שלא לגמרי ברורה לרוב האנשים, יש לנו את הנטייה לשפוט את עצמנו מראש. בראש. כאילו שיש איזה שהוא רף עליון שחייבים להגיע אליו. ולפעמים יש באמת רף עליון שאנחנו רוצים להגיע אליו. השאלה היא אם התמקדות בו כל הזמן באמת עוזרת לנו.
אדם שעסוק בשיפוט עצמי לא מאמין ש"עכשיו" זה הזמן לבצע. כמעט אף פעם. מעין דחיינות סמויה. לחכות ולבצע רק כשאנחנו מוכנים לגמרי והכל מושלם. אם זה לא מושלם – אסון. ואם טעינו – קופאים לרגע בכאב. כי אסור לטעות. וחייבים להצליח. ואולי לא באמת.
כבר נאמר (הרבה לפניי) כי מהות התורה על רגל אחת היא "ואהבת לרעך כמוך". ולא רק כי המסר הוא בהכרח אהבה לאנשים אחרים. אלא כי יש לנו, כבני אדם, נטייה לשקף את היחס שלנו לעצמנו ליחס שלנו כלפי אחרים.
משמעות המשפט "ואהבת לרעך כמוך" (ויש יותר מאחת למי שבוחר להתעמק) היא כי עלינו לאהוב אחרים בדיוק כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו. ואם הנטייה הטבעית שלנו היא לשפוט את עצמנו, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו מאוד שיפוטיים. גם אם אנחנו לא מודים בכך.
ההרגל לשפוט כל הזמן (בין אם אותנו ובין אם אחרים) נמצא בדיוק במרכז העניין. ההנחה כי יש סטנדרט אחיד שכולם צריכים לעמוד בו ומגדיר מי טוב ומי רע. או מי מוצלח ומי סתם. או מי חכם ומי טיפש. או מי רואה את המציאות ומי עיוור כלפיה.
וההרגל הזה הופך אותנו לצדקנים. גם אם אנחנו לא רואים את זה בעצמנו. וגם אם לא אומרים לנו את זה בפנים. זה מה שהם מרגישים. וזו לא בהכרח בשורה טובה עבורנו. גם אם בטווח הקצר אנחנו "מסננים את אלה שלא מבינים או שווים".
איך לפרק את ההרגל לשפוט אחרים?
אני לא יודע מה הסיבה האמתית שבגללה אנשים שופטים אחרים. יכול להיות שהתחלנו לעשות את זה בגלל ש"ככה חינכו אותנו". יכול להיות שזה בגלל ש"לזה התרגלנו". בתפישת העולם של ה-NLP, זה גם לא משנה מאיפה זה התחיל.
ברגע שההרגל לשפוט אנשים הופך להיות חלק ממי שאנחנו, הוא פועל אוטומטית. כי מה שקרה בעבר נשאר בעבר. ואנחנו תקועים היום עם מנגנון שגורם לנו להיות שיפוטיים כרגע. ואותו בדיוק אנחנו שואפים לפרק.
אם יש לך את כלי ה-NLP, בוודאי ברור לך איך לשנות את ההרגל לשפוט אחרים. מצד שני, גם אם למדת וגם אם עוד לא הספקת ללמוד NLP רציתי להציע לך מספר טיפים יישומיים שיעזרו לך לשבור את ההרגל:
1. לשמור על ההומור העצמי במידה – הומור עצמי הוא תכונה חיובית מאוד. הוא גם אחד מסוגי ההומור שיכולים לחבר אנשים אלינו בשניות ולגרום להם לחבב אותנו. כי זה מראה על הכרה בגבולות שלנו. וגם על זה שאנחנו לא לוקחים את עצמנו יותר מדי ברצינות.
עם זאת, בחלק מהמקרים אנשים נוטים להגזים עם ההומור העצמי. הם מתחילים להתייחס לעצמם בצורה מזלזלת. כאילו שהם לא שווים. כאילו שהם מסוג האנשים שלא מצליחים. ואם זו הדרך שבה הם מתרגלים לדבר על עצמם, זה גם המסר שהם מעבירים לתת המודע שלהם.
תת המודע מקשיב כל הזמן. והדברים שאנחנו משננים ומאמינים בהם נכנסים פנימה. ומנחים אותו איך להתנהג. לכן, עלינו לשים לב לדברים שאנחנו אומרים על עצמנו. וגם אם אנחנו יורדים על עצמנו, לשים לב שזה לעולם לא על מי שאנחנו או מה שאנחנו מסוגלים לעשות.
2. להשוות את עצמנו רק לעצמנו – אף פעם לא היינו אדם אחר. תמיד היינו אנחנו. אולי בכל פעם בתפקיד אחר. מתנהגים אחרת. אבל תמיד היינו אנחנו. מכיוון שמעולם לא היינו אדם אחר, לא נוכל להיות יותר טובים ממנו. כי מעולם לא היינו בנעליו.
וזה טוב. כי אם אנחנו משווים את עצמנו לאדם מנוסה יותר, לא משנה כמה נתאמץ הוא תמיד ישמור על הפער. אנחנו נשתפר והוא ישתפר. ובמרוץ הזה יהיה לנו לא קל בכלל. מצד שני, אם נכוון את עצמנו לשפר את ההישגים שלנו נפתח את היכולת שלנו להשתפר ולהתפתח.
3. להכיר בהישגים שלנו – כבר המלצתי על זה בעבר ואני אמליץ על זה שוב: לקחת פנקס (אפשר גם באפליקציית הפתקים בטלפון) ולהתחיל לרשום את ההצלחות שלנו. וזה לא משנה מאיזה יום נתחיל או מאיזו תקופה.
היכולת שלנו לחזור מדי פעם ולהרהר בהצלחות שלנו מאפשרת לנו לעשות ריסט ולאתחל מחדש את האמונה שלנו בעצמנו. לטעון אותה באנרגיה. ועוד כמה אנלוגיות שאומרות בדיוק את אותו הדבר. אבל הבנת ואני יכול להמשיך.
4. להתמקד במי שנוכל להיות – הרבה מאוד אנשים מגדירים מי הם ומה הם מסוגלים לעשות על פי הישגי העבר שלהם. כשאנחנו כל הזמן מתמקדים בעבר שלנו, אנחנו מגבילים את עצמנו להישגי העבר שלנו (ואולי לטיפה יותר מהם).
אנשים שחושבים כך הם לא "לא יעילים" בהכרח. זה עובד לרוב האנשים. קצת אמנם, אבל זה עובד. ולמרות שהמלצתי עד עכשיו להשוות את עצמנו רק לעצמנו ולהכיר בהישגים שלנו, חשוב לשים את המיקוד שלנו דווקא בעתיד. במי שנוכל להיות.
אין הגדרה חד משמעית למי שאנחנו יכולים להיות. לכן, עלינו ליצור אותה. לחשוב מי נרצה להיות. למרות שעד עכשיו די הכתיבו לנו מי אנחנו צריכים להיות. וזה דורש קצת זמן והחלטיות. כי מדובר בכיוון שאליו אנחנו נרצה להתכוונן בחיים שלנו.
מצד שני, ברגע שנתחיל לצעוד לקראת העתיד שלנו יהיה מותר לנו לשנות כיוון לאחד טוב יותר. אם יתחשק לנו כמובן. ואז להתכוונן אליו. בעיקר כי צורת החשיבה שלנו מתפתחת ככל שאנחנו מתפתחים. ואז הדרך קדימה נהיית ברורה יותר ודורשת התאמות.
5. לפתח סלחנות פנימית – כשאדם ממוקד מאוד במטרות שלו הוא מאוד רוצה להשיג אותן. כל כך רוצה, עד שלפעמים הוא נוטה לכעוס על עצמו כשהוא לא עומד בהן. או לא עושה את מה שצריך לעשות היום כדי להגיע לשם בעתיד.
זאת לא המטרה שלנו. ולהיפך, זה רק יוצר את הבעיה ההיא במקום שהיא לא אמורה להיות בו. אני אגיד את זה בצורה הכי ברורה: מותר לך לטעות. כן. מה ששמעת. מותר לך לטעות. לא צריך להפוך את זה להרגל, אבל כל אחד טועה.
ההבדל בין האנשים המצליחים ביותר בעולם לכל השאר טמון בדיוק פה. הרוב עוצר ומתכווץ מול כאב הטעות. המצליחנים מתאמנים על היכולת לחזור לעמוד הרגליים במהירות האפשרית. וזה גם הדבר שנותן להם היכולת לצבור פער על כל השאר.
הם יודעים שאנשים הם שונים. שתוצאות לא בהכרח יחזרו על עצמם. ושדבר שפעם היה נכון יהיה שגוי. והם עושים ככל יכולתם לנער את האבק ואת העלבון שבחוסר ההצלחה ויוצאים לדרך. כי הם יודעים מה השיגו עד עכשיו וברור להם לאן הם צריכים להגיע בעתיד.
עכשיו, מסקרן אותי לשמוע בתגובות שמתחת למאמר מה דעתך עליו?
שיהיה לך יום מעולה,
ליאור