סובלים מדחיינות? איך להימנע מההרגל לדחות את כל הדברים שלא מתחשק לנו לעשות
ליאור ברקן, מרצה בכיר לשפת תכנות-עצבית, מסביר בפינתו בתוכנית "המקצוענים" כיצד להמנע מההרגל לדחות דברים ולפתח מוטיבציה תוך שימוש בכלי שפת התכנות-העצבית.
נושא הדחיינות, כמו שהרבה מאוד אנשים מגדירים אותה, היא לא באמת דחיינות וגם בקורסים שלנו אנחנו מסבירים את זה בצורה מאוד נרחבת. נושא הדחיינות הוא התמקדות למעשה בבעיה. הפוקוס שלנו צריך להיות במה שאנחנו רוצים להשיג, ואם הפוקוס שלנו על הבעיה, אנחנו נשארים תקועים ומסתובבים במעגלים.
הדחף לדחות נובע מכך שיש לאנשים יכולת לעשות דברים בצורה טובה, אבל התוצאה בקצה היא לא נכונה. רוב האנשים כן מסוגלים לעשות דברים בזמן. אדם שדוחה דברים, עושה משהו בזמן: דוחה דברים בזמן. אם הוא לא היה מסוגל לדחות דברים בזמן, הוא לא היה דוחה אותם.
המציאו לנטייה של אנשים לדחות מילה מאוד יפה: דחיינות – הנטייה לדחות דברים בצורה קבועה, מה שכבר מהווה איזושהי סוג של שאלה כשלעצמה. בדרך כלל כשאנחנו עוסקים ב-NLP, אנחנו עוסקים בבעיה מסוימת, מסתכלים איזו התנהגות יש שם. למעשה יש כאן התנהגות שמשיגה תוצאה שלילית. במקרה הזה, דחיינות זה לעשות דברים בזמן, פשוט מה שאנחנו עושים בזמן זה לדחות.
זה לא רע בחלק גדול מהמקרים, זה רע בנקודה שבה האדם חייב כרגע לעשות משהו ומביא את עצמו ממש לשנייה האחרונה כדי לעשות את זה, או לפעמים לא לעשות דברים שהוא אמור לעשות, אפילו שהם מאוד קריטיים בחיים שלו. אנשים שנמצאים למשל בתוך מעגל האבטלה ואומרים: ״מחר נתחיל לחפש עבודה", או אנשים שיודעים שמבחינה רפואית הם צריכים עכשיו לרדת במשקל, ואומרים ״מחר דיאטה, מחר חדר כושר״.
דוחים את הכל לאחר כך? אתם בעצם עושים משהו אחר
אנשים רבים אומרים שאין להם אנרגיה. אבל כשאין אנרגיה, "אין אנרגיה" זו בעצם התוצאה. זאת אומרת שבסופו של דבר הם עושים משהו אחר. זה לא אומר שאנחנו לא מתחרטים אחר כך על זה שלא הלכנו, למשל, לחדר כושר. פשוט ההתחרטות הזו לא מספיק חזקה.
כדי להבין את הנושא של דחיינות צריך להבין מהי מוטיבציה. כי מוטיבציה נמצאת בצד השני של הסקאלה. ודחיינות זו בעצם מוטיבציה לא נכונה. יש שני חלקים בתוך המוטיבציה. מצד אחד, הנושא של איך אנחנו גורמים לעצמנו מוטיבציה? להימשך למשהו שמושך אותנו (למשל הישג מסוים) או נטייה להתרחק ממשהו שפוגע בנו. רוב האנשים עושים את זה באחת משלוש דרכים: מדמיינים לעצמם איזה סרטון של מה הולך להיות בקצה; אומרים לעצמם איך לעשות ככה וככה; או תחושה פנימית שמדרבנת אותם לעשות.
לדוגמה, אדם שמגיע לרמזור אדום, יכול לעצור בגלל שהוא מדמיין לעצמו בתוך הראש איך ייראה אם מכונית משטרה תעצור אותו ישר אחרי הצומת. מצד שני, הוא יכול להגיד: אני אזרח שומר חוק, אני מרגיש טוב בזה שאני עוצר ברמזור אדום.
החלק השני זה איך פיזית אנחנו עושים את זה בתוך הראש. איך אנחנו משתמשים בחושים שלנו בפנים, כדי לגרום לעצמנו למוטיבציה: האם אנחנו כרגע רואים סרט או תמונה. האם אנחנו כרגע דוחפים את עצמנו באמצעות דיאלוג פנימי, אומרים לעצמנו לעשות משהו, או אם יש איזו תחושה. בדרך כלל אצל אדם שנוטה לדחות דברים, אחד מהשלושה האלו לא מחובר למה שהם רוצים לעשות בצורה אפקטיבית.
לא כל דחייה היא קריטית, אם למשל שוטפים כלים רק אחרי שרואים סדרה בטלוויזיה זה לא קריטי, אבל אם מדובר בלהגיע לעבודה זה כן קריטי כי זה יכול לפגוע בשאר התחומים בחיים.
לשנות את תבנית החשיבה ולהפסיק לדחות דברים
לגבי הדוגמה שהזכרנו של חדר כושר, אני בודק האם הדחייה נובעת מתוך רצון להשיג משהו או להימנע מכאב. להימנע מתוצאה שלילית. דבר שני, אני בודק איך היא נעשית בתוך הראש.
יש טכניקות מאוד ספציפיות לגלות מהי המערכת המועדפת עלינו מבחינת ראייה, שמיעה או תחושה. ובהתאם לזה, לעזור ליצור את ״הסרטון״ המנטלי בתוך הראש שידחוף אותנו לעשות משהו. אנחנו לא מתעסקים עם התוכן (״פתאום יבוא לי לרכב על אופני כושר בשמחה…״), אלא עם המסגרת. עם המאפיינים.
זאת אומרת, אם הדחיינית שלנו רואה פתאום בתוך הראש סרטון שלה יוצאת מהפוך בבוקר, והיא מדמיינת את עצמה כמה טוב וכמה נעים בתוך הפוך, אז יש סרט מסוים שנראה בצורה מאוד מסוימת.
אבל כמו שאנחנו יודעים, לסרטים בדרך כלל יש מוזיקה. והמוזיקה עוזרת לנו להכווין מבחינה רגשית את האדם שצופה. זאת אומרת, אם יש מוזיקה מפחידה אז זה סרט אימה. אם יש מוזיקה מצחיקה, סרט מצחיק. וכך הלאה.
אם היא הייתה מצליחה לדמיין באותה סיטואציה שהיא צריכה לצאת מהפוך עם מוזיקה ממש קצבית, משהו שמניע אותה לעשות משהו, או לרקוד, זה היה מקפיץ מבחינת האדרנלין, והיא הייתה יוצאת ועושה.
דוגמה אחרת – אם יש סטודנט שדוחה עבודות ומבחנים לרגע האחרון זה אותו דבר. או שאתה מניע את עצמך דרך תמונה, או דרך דיבור פנימי, או דרך איזו תחושה. אם אנחנו משנים את הטונים של הדברים שנאמרים בתוך הראש. לדוגמה, "אפשר לדחות את זה, בואו נעשה משהו אחר במקום". אם גורמים לזה להישמע יותר מצחיק, זה מאבד את הערך שלו. אם זה נשמע כמו משהו שאנחנו יכולים לזלזל בו, זה מאבד את כל הערך שלו.
אם מצליחים לזהות את הדפוס ולא את הסימפטומים, את התבנית עצמה שחוזרת על עצמה, אפשר לגעת בתבנית. התבנית עצמה עם השנים נשארת. בסופו של דבר, כל למידה שלנו משאירה תבנית, דפוס שחוזר על עצמו כל הזמן. מה שמשתנה זה התוכן.
התוכן תמיד מתמקצע ומשתפר. ברגע שמזהים את התבנית, אפשר להרוס אותה או לשנות אותה. אם יש תבנית שעובדת בתחום אחד, אפשר גם להעתיק אותה. כמו שאמרנו, NLP זו שפת תכנות.
האם פרפקציוניזם היא ההפך מדחיינות?
זה יכול להיות קיצוניות שניה. כי פרפקציוניזם זה לעשות דברים, אבל בצורה אובססיבית, זה כמו לא לעשות דברים בצורה אובססיבית. זה נמצא ממש בקיצוניות השנייה.
ומה עם מצבים שבהם דוחים דברים כי רוצים לעשות אותם בצורה מושלמת?
את התלמידים בקורס אני מלמד שאין דבר כזה משהו שהוא מושלם בהתחלה. ואין דבר שהוא מושלם באמצע. מושלם מתוקף הגדרתו הוא בסוף, אחרי שהוא הושלם. כלומר צריך לצאת, צריך שתהיה תוצאה או מטרה בקצה, ולהתחיל לעשות ולתקן על הדרך.
האם ניתן להסביר למה אנשים דוחים דברים, כמו למשל חוסר ביטחון עצמי?
ב-NLP לא מתעסקים עם ההסברים. ההסברים הם מאוד נחמדים, אבל הם רק מקבעים את הבעיה. ככל שיש לך יותר הסברים ללמה את לא בסדר, ולמה יש בעיה מסוימת שחוזרת על עצמה, יש לך יותר סיבות להישאר בתוך הבעיה.
אנחנו רוצים לצאת מתוך המסגרת של הבעיה לתוך המסגרת של הפתרון. רק כשאנחנו יודעים את האיך, אנחנו יכולים להתחיל לעשות שינוי. כי הרעיון הוא לא להתאמן ולהתאמן ולהתאמן עד שתגיע התוצאה. אם עושים את אותו הדבר שוב ושוב, אנחנו רק מתמקצעים בבעיה.
כל פעם צריך לשנות רק עוד קצת. להתאים את עצמך לאן שאתה רוצה להגיע. זאת אומרת, צריך לדעת איך להציב מטרה ולהגיע אליה.