כשנמאס לשתוק: איך נהפוך ליותר אסרטיביים מבלי להיות נודניקים או תוקפניים?

היי,

בשבוע שעבר, הצגתי 3 טיפים שיכפילו את המכירות שלנו למרות שהלקוחות כבר התחסנו כלפי (כמעט) כל טכניקות השכנוע המוכרות. השבוע, נענה על שאלה שהעלתה רוני, קוראת ותיקה של הבלוג: איך נחזק את האסרטיביות שלנו בלי להיתפש כנודניקים או תוקפניים?

מילה לא יצאה

ודווקא היה לו מה להגיד. הוא פשוט חיכה לזמן המתאים. והם דיברו כל הזמן. הוא רצה לעצור אותם. באיזה שהוא שלב אפילו לצעוק. הם עושים טעות. רק שבכל פעם שפתח את הפה, הוא התייבש. והמילים שלו, התאיידו רגע לפני שיצאו מהפה.

הוא חזר הביתה מותש. נמאס לו שתמיד מקשיבים לכל אלה שמדברים. בעיקר כי לאנשים כמוהו, אין את היכולת להביע את עצמם באופן חד משמעי מספיק. אם בכלל יעזו להתפרץ לתוך השיחה אם לא עוצרים רגע. או ששואלים אותם מה דעתם.

הוא לא היה בטוח שהם היו מודעים לכך שהיה קיים. ברור שאמרו לו שלום בכל בוקר. רק שכשזה הגיע לשיחות החשובות… הם נסחפו להגיד כל אחד את דעתו. ואז התווכחו. רק שהוא לא אהב להתפרץ בזמן שהם דיברו. והם לא השאירו לו יותר מדי מקום להשתלב בשיחה.

אז התווכח איתם. רק שעשה את זה בתוך הראש שלו. שם, הוא יכול להראות להם מה זה. להסביר להם מה באמת צריך לעשות. רק שזה עיצבן אותו יותר. כי זה הוכיח לו שהוא דווקא ידע בדיוק מה להגיד. איך להתנסח. להעביר את המסר. רק שבפועל, מילה לא יצאה.

אין אופציה אחרת

זה קרה לכולנו. כן, גם לי. היינו בסיטואציה חברתית שבה היינו אמורים להביע את עצמנו ולא הצלחנו להגיד את מה שרצינו. או שמה שיצא לנו מהפה היה מלמול נבוך. בכלל לא מה שרצינו להגיד. ואחר כך, לא הפסקנו לחשוב למה זה קרה.

לחלק מהאנשים זה קורה כל הזמן. לחלק, רק בסיטואציות ספציפיות. רק שבפועל, זה משום מה קורה בדיוק כשאנחנו דווקא צריכים לדבר. להביע את דעתנו. להשתתף בשיחה. לבלוט. לעמוד על שלנו. ושם, זה מאוד מתסכל. בעיקר כשזה מונע מאתנו להגיע למטרות שלנו.

יכולות להיות לזה המון סיבות: יכול להיות שהשפילו אותנו פעם כשניסינו לדבר; יכול להיות שאנחנו לא יודעים להשתלב בשיחה; ויכול להיות שדווקא היה חשוב לנו להמשיך להיות אנשים נחמדים או מנומסים. בסופו של יום, לא משנה מהי הסיבה. אנחנו חייבים למצוא דרך לדבר.

המילה "חייבים" לא נמצאת פה סתם. האסרטיביות תעשה לנו פלאות בחיים. היא תוריד המון סטרס מהחיים שלנו. תחזק את האמון שלנו בעצמנו. תגרום לנו לנטור פחות טינה לאחרים. להציב גבולות לאחרים. ולשם שינוי, להביא אחרים להכיר בנו וביכולות שלנו הרבה יותר.

מה ההבדל בין אסרטיביות לנודניקיות ולאגרסיביות?

רגע לפני שאסביר מהי התובנה שתגרום לנו להיות יותר אסרטיביים, חשוב להסביר משהו אחד נוסף: מהי אסרטיביות. אסרטיביות היא היכולת "לעמוד" על העקרונות שלנו. היא היכולת להציב גבולות לאחרים, כשהם עושים דברים שלא נוחים לנו.

הרבה אנשים מבלבלים בינה לבין אגרסיביות. אגרסיביות היא כפיית הרצון שלנו בצורה כוחנית על אחרים. לפעמים, כי (נדמה לנו ש)הם צריכים מישהו שיוביל אותם. ולפעמים כי חשוב לנו להרגיש חזקים או בעמדת כוח. בשני המקרים, אנחנו ניתפש ככוחניים ולא בהכרח כחזקים.

זה לא בהכרח מה שנרצה שירגישו. ובינינו, לרוב האנשים זה לא ירגיש בנוח להיות אגרסיביים. כי יש בזה משהו מאוד שתלטני ומתאמץ. רק שזו לא אסרטיביות. באסרטיביות אנחנו עדיין משיגים את המטרות שלנו. רק בלי לפגוע באחרים. או לנסות להיות כל הזמן בשליטה.

מצד שני, לא נרצה להיות נודניקים. מאלה שכל הזמן מזכירים לאחרים מה הם רוצים. ועד שלא ישיגו את מה שרצו, לא ייצאו להם מהווריד. כי הנודניקים פועלים מתוך הזדקקות. הם חייבים להשיג את מה שהם רוצים. לחוצים על זה. וזה מלחיץ גם את האנשים שמדברים איתם.

איך להפוך להיות הרבה יותר אסרטיביים בחיים?

על מנת להיות הרבה יותר אסרטיביים בחיים, עלינו לעשות מספר דברים חשובים:

1. לשים לב לתחושות ולצרכים שלנו – זה נשמע קצת מטופש. הרי לאילו תחושות וצרכים נשים לב אם לא לשלנו. רק בזמן אמת, אנחנו נוטים לשים את אלה של האחרים לפנינו. להילחם עבורם. וכשצריך להילחם עבורנו… אנחנו מתחבאים מאחורי משפטים כמו 'הסנדלר הולך יחף'.

הסנדלר לא חייב ללכת יחף. ובאותה מידה, כדי להיות יותר אסרטיביים עלינו לשנות מעט את סדרי העדיפויות שלנו. להפסיק להתייחס לעצמנו כאוטומט ולשים דגש על תחושותיהם וצרכיהם של האחרים. במיוחד כשאלה באות על חשבוננו ופוגעות בנו.

כדי לעשות את זה, הייתי ממליץ על תרגיל פשוט מאוד: להתחיל לשים לב כשעולה אצלנו תחושה. זו יכולה להיות שמחה. זה גם יכול להיות רעב. רק שלא לפעול בצורה אוטומטית מתוכה. אלא לקריין אותה בתוך הראש שלנו. "עכשיו אני שמח". או "עכשיו אני רעבה".

אז, נבחר לעשות משהו בקשר לזה. זה לא חייב להיות משהו גדול. זה יכול להיות לחייך יותר. או ללכת לאכול כמובן. רק שאז, אנחנו מתרגלים במוח שלנו את המודעות שלנו לעצמנו. ולא פחות חשוב מזה, מתרגלים לעשות משהו בשבילנו.

תרגול היכולת הזו, תביא אותה להעתיק את עצמה לתחומי חיים אחרים לאורך זמן. וזה חשוב. כי היא הבסיס המהותי לכל האסרטיביות שאנחנו רוצים בחיים שלנו. אז שווה להתחיל לעשות את זה כבר עכשיו. ולבחור להמשיך לקרוא כמובן.

2. להפסיק לחשוב עבור אחרים – אני יודע. גדלנו (וגידלו אותנו) להיות מנומסים ונחמדים. רק שלא תמיד מה שנדמה לנו כנימוס הוא נימוס. כמו למשל לחשוב עבור אחרים. למה אני מתכוון בדיוק? מאוד פשוט:

לפעמים, אנחנו נמנעים מלפתוח שיחה כי אנחנו מפחדים שנציק להם. או כי אנחנו יודעים מה הם יגידו. או כי אנחנו מתארים לעצמנו איך הם יגיבו. ואנחנו מראש לא רוצים להיפגע מהתגובה שלהם. אז אנחנו "חוסכים" לעצמנו את עוגמת הנפש.

רק שעוגמת הנפש הגדולה יותר היא לדעת שברוב המקרים, אין לנו באמת מושג. אנחנו לא באמת יודעים מה הם חושבים. לא יודעים איך הם יגיבו. וגם לא יודעים מה יהיו ההשלכות. מה שאנחנו כן יכולים לדעת זה שאם היינו מדברים, יכול להיות שהיו מגיבים ככה ויכול להיות שלא.

מצד שני, כשאנחנו לא פותחים שיחה קיבלנו רק תוצאה אחת. את זו שאין בה תוצאות. ויש בה הרבה מחשבות שמלקות את עצמן ואותנו. והמון חרטה. כי בסופו של יום, אין שום דבר מבאס יותר מהזדמנויות שלא נוצלו. ולעתים קרובות, גם הצד השני מפסיד מזה שלא דיברנו.

זה הזמן לעשות את הצעד. להפסיק להניח ולחשוב עבורם. זה התפקיד שלהם. כשאני חושב על זה, זו גם חוצפה. למי אנחנו שנניח עבורם את הרע ביותר? האם זה סוג האנשים שאנחנו? כי אם כן, זה ממש לא דבר מנומס ונחמד לעשות. מגיעה להם ההזדמנות לבחור איך להגיב.

3. לקחת אחריות על המעשים שלנו – הרבה יותר קל לקחת אחריות על המחשבות שלנו. להתחבא מאחורי "טקט" כתירוץ לא להתחיל לדבר. רק שבצורה (לא) מפתיעה זו לא המהות של טקט. המהות של טקט היא לא לפגוע באחרים. אז אם נאמר את דברינו בנימוס זה יספיק.

רק שהרבה יותר קל להיות בעריכה מתמדת של מחשבות. כאילו שעודף השיפוט העצמי הניע אי פעם אדם לעשות יותר. או להצליח הרבה יותר. בסופו של יום, אנחנו נמדדים על פי התוצאות שלנו. לא על פי טיב המחשבות וההשערות שעברו לנו בראש.

זה בדיוק המקום להתחיל לשנות את המיקוד מעודף החשיבה לעשייה. כי לפילוסופיה יש את המקום שלה. והוא לא בזמן אמת. וכשאנחנו בוחרים לא להגיב ולהישאר פאסיביים ברקע, אנחנו מפילים את האחריות לעשות על אחרים. נשארים בשקט המוגן שלנו.

בפועל, כשאנחנו מעבירים את האחריות לדבר, לקבוע ולפעול לאחרים גדל הסיכוי שנעשה דברים שאנחנו לא רוצים לעשות. נפעל במסלולים שנקבעים על ידי אחרים. ואז, גדל גם הסיכוי שנעשה דברים שאנחנו לא רוצים לעשות. ומי יגזור על זה את הקופון? כנראה שלא אנחנו.

זו בדיוק הסיבה שאנחנו צריכים לקבל קול שווה בשיחה. להישמע. לדבר. ולהציג גם את הצד שלנו. ולשאת בתוצאות. כי התוצאה של חוסר עשייה היא תסכול, כעס עצמי ומרמור כלפי אחרים. רק שזה לא מפתיע. כי אז, נדמה שהם מקבלים את מה שהם רוצים.

ובינינו, לא הגיע הזמן שגם אנחנו נתחיל לקבל את מה שאנחנו רוצים?

עכשיו מסקרן אותי לשמוע בתגובות: מהן התובנות שקיבלת מהמאמר?

שיהיה לך המשך יום מעולה,

ליאור

נ.ב. לא נשארו עוד המון מקומות בסדנת הכישלונות שתגרום לנו להפסיק לפחד מכישלונות ולהתאושש מהם הרבה יותר במהירות. אנשים לא מפסיקים להתקשר. אז למה אני מזכיר את זה עכשיו? כי זה ביום חמישי הזה ואני רוצה לתת עדיפות לקוראי הבלוג ובוגרי הקורסים.

אז אם מסקרן גם אותך, זהו אתר הסדנה, אם עוד לא הספקת לקרוא עליה עד עכשיו: http://www.failure.co.il/last-minute