היי,
בשבוע שעבר, הסברתי מהי הטעות הגדולה ביותר שרובנו עושה בזמן שיחה עם לקוח פוטנציאלי. היום, נענה על שאלתה של עדי: החלטתי להקליט קורס אינטרנטי, עברתי 3 הכשרות שמלמדות לעשות את זה, קניתי ציוד ועדיין זה מרגיש לי שחסר משהו לפני שאני יוצאת לדרך. איך להתחיל?
רק עוד משהו ויוצאים לדרך
אם היה סולם של סיבות לדחות דברים, זה כנראה היה בשלישיה הפותחת. הרי כולנו מכירים את הדחיינות הרגילה. זו שבה אנחנו אומרים משהו ומחכים לדקה ה-90 כדי להתחיל. רק ששם, אנחנו מודעים לפחות לכך שאנחנו דוחים. יש סוג אחד בעייתי יותר של דחיינות.
יש אנשים שקוראים לזה פרפקציוניזם. רק שבניגוד לרצון לעשות משהו בצורה הטובה ביותר, פה מדובר על משהו אחר. פה מדובר על שילוב בין התחושה שאנחנו עוד לא מוכנים לצאת לדרך לתחושה שאנחנו לא מספיק טובים בכלליות.
רק עוד קורס. רק עוד קצת ציוד. רק עוד כמה שאלות. רק עוד קצת תרגול בכיתה. רק עוד קצת ידע תיאורטי. ואז, ואז ואז. רק שהדברים האלה מצטברים. והביצוע נדחה עד אין סוף. כי מה, אנחנו חייבים שזה יהיה מושלם, לא?
איך אני גורם לעצמי לצאת לדרך?
זה מוכר לי באופן אישי. כן, גם אני שם. לא תמיד כמובן. רק שכשאני מתחיל פרויקטים חדשים, אני אוהב לתכנן מראש. יש לזה יתרונות ויש לזה חסרונות. כי אי אפשר ישר לצאת לדרך. צריך לדעת שאני לא מבזבז זמן על טעויות שיכולתי למנוע מראש.
רק שיש פה קאצ'. כי אי אפשר באמת להימנע מכל טעות שהיא. ולכן, אני משתדל כל הזמן להזכיר לעצמי את מה שהמליץ פאנוס פאנאי (ניתן לקרוא עוד פה) – עדיף להוציא מוצר מוכן ולא מושלם כמה שיותר מהר, כדי לקבל משוב אמתי מהשטח ואז לתקן תוך כדי התקדמות.
התפישה שלו נהדרת מבחינתי. כי ברגע שאני מזכיר לעצמי שהמטרה היא לבדוק והכישלון הוא חלק מתהליך הלמידה, אני עוצר רגע מרכישת ה"רק עוד משהו" ובודק עם עצמי – מה באמת נדרש כדי להוציא משהו ברמה מספיק טובה שמישהו מוכן לשלם עליו?
איך לפרק את התחושה שאנחנו עוד לא מוכנים?
זה לא אומר שלא צריך לשאוף לשפר ולהשתפר. זה רק אומר שלא צריך להשתמש בזה כדי להימנע מיציאה לדרך. כי הפחד מכך שאנחנו (או המוצר, או השירות או כל דבר שלנו) לא מספיק טובים, לא קשור בכלל למצוינות. אלא למידה שבה אנחנו מרגישים ראויים להצליח.
כדי לפרק את התחושה הזו, ניתן להשתמש ב-3 הטיפים הבאים:
טיפ דחיינות 1: להפסיק להשוות את עצמנו לאחרים
יש אחרים שכבר מצליחים במקום שבו נרצה להצליח. עם זאת, זה שהם יכולים להיות מקור השראה לא אומר שהם לא יכולים להיות גם מקור לייאוש. כי הם כבר שם. ועושה רושם שאם הם שם, כנראה שיש להם יכולות שלנו אין. ואולי זה נכון לבינתיים. רק שזה לא הסוף.
אנחנו לא יכולים לחסוך את הזמן שהשקיעו. את ההתמקצעות שנצברה מתוך עשייה. את הטעויות שמהן התאוששו ולמדו. ועודף ההסתכלות עליהם, עשויה לעכב. במקום זאת, נתחיל להסתכל יותר על הלקוחות שלנו ולהתמקד בערך שאנחנו מספקים להם.
אם נתמקד בהבנת הלקוחות שלנו, נוכל לספק מוצר או שירות טובים יותר. אם נבין את המשוב שלהם, נוכל לשדרג אותו. תוך כדי ההתקדמות נצבור את הניסיון. ניכשל ונלמד. ועל הדרך, גם נרוויח מהערך שסיפקנו. שזה משהו שאי אפשר להגיד על ישיבה סביב שולחן התכנונים.
טיפ דחיינות 2: להבין שהגרסה הראשונה לא אמורה להיות מושלמת
יש דברים שבאים מתוך ניסיון. אי אפשר לחסוך זמן. ואני לא אומר שאי אפשר ללמוד מאחרים. אני אישית משקיע שעה בכל יום ללמידת משהו חדש. רק שיש הבדל בין הבנה תיאורטית לידע מעשי. רק כשאנחנו עושים משהו במשך תקופה, אנחנו באמת יכולים להשתפר.
על הדף הכל עובד נהדר. רק שכשאנחנו מוציאים את התוכניות לפועל, אנחנו יכולים לדעת אם צדקנו. וכמו שאמר פאנאי, הטעויות מאפשרות לנו ללמוד. מתוך יישום הידע שלנו בשטח. והתאמה לתגובת המציאות והקהל שלנו. רק ככה אנחנו באמת יכולים להשתפר.
לכן, עלינו להניח שהגרסה הראשונה לא תהיה מושלמת. כי דברים מורכבים תמיד מגיעים עם באגים. ואז הלקוחות מתעצבנים. כי הם שילמו ולא קיבלו תוצאות. במקום זה, נבטיח את מה שאנחנו יודעים שאנחנו מסוגלים לספק. ואז בהדרגה נשדרג. הלקוחות רק יהיו מרוצים יותר.
טיפ דחיינות 3: להוסיף את המילה "עדיין" ללקסיקון שלנו
לפעמים, אנחנו מעמיסים על עצמנו יותר מדי ציפיות. כי אנחנו מספרים לעצמנו בראש שאנחנו פרפקציוניסטים. יכול להיות אפילו שלזה חינכו אותנו. רק שהעומס הזה מכביד מאוד. ומגדיל את הפחד מהיציאה לדרך. כי כישלון יכול להיות מאוד דומה לדחייה.
בגלל זה, אני תמיד ממליץ להשתמש יותר במילה "עדיין". בעיקר במקומות שבהם אנחנו מדברים על התוצאות שאין לנו. אלו שאולי כבר יש לאחרים. רק שכשאלו תוצאות שעדיין אין לנו, זה מרגיש אחרת.
המילה "עדיין" עושה משהו מאוד מעניין. היא לא נתפשת כשקר. כי היא מדברת על משהו שיכול לקרות. ומצד שני, היא שותלת בתת מודע את המחשבה שזה רק עניין של זמן עד שהתוצאה שלנו תתממש. ואם התוצאה היא הגיונית… השמיים הם הגבול. לבינתיים.
עכשיו מסקרן אותי לשמוע בתגובות שמתחת למאמר: איך אתם מצליחים להתמודד עם התחושה שמשהו עוד לא מושלם ויוצאים לדרך?
המשך שבוע משובח,
ליאור