להשמיד את הביישנות: 5 תובנות שיעזרו לך להפסיק להתבייש ולהתחיל לדבר יותר עם אחרים

היי,

בשבוע שעבר, הבאתי 3 טיפים פשוטים שיגרמו לאנשים לספר לנו דברים שעד עכשיו הסתירו מאתנו. היום, ובהמשך להתכתבות מסקרנת שהייתה לי במייל עם אורי (קוראים חדש יחסית בבלוג), נענה על שאלת השאלות: איך להפסיק להיות ביישנים?

מעבר לרמה

כלוא בתוך כלוב המחשבות שלו הוא ישב קפוא. בוהה קדימה. לא מצליח להפסיק לחשוב על מה שעומד להתרחש. והדבר הגרוע מכל היה שלא הצליח להסיר ממנה את העיניים. היא הייתה כל כך יפה. והרבה יותר גרוע מזה, היא בדיוק חייכה אליו.

הוא רצה לקום. ללכת לכיוונה. לחייך חיוך מקסים ומרגיע. להזמין אותה לכוס שתייה. לשבת לידה. ולמצוא את עצמו באמצע סיפור אהבה רומנטי. כמו זה שתמיד חלם עליו. כמו זה שבחיים לא יודה שהוא רוצה. יותר מכל דבר אחר. הכל חוץ מלהישאר לבד.

רק שבראש שלו הכל התרסק באמצע הדרך. בראשו, הוא קם ומתחיל ללכת אליה. הברכיים שלו רועדות. כמעט נופל. זה מצחיק אותה. הוא מגיע אליה. ובקול רועד הוא ממלמל משהו. היא מסתכל עליו בפרצוף חמוץ ומנפנפת אותו. יש לה חבר.

הוא התכווץ עוד קצת בכיסא. לא העז לקום. היא בינתיים הסתובבה לכיוון החברה שלה. המשיכה לדבר אליה. כל כך יפה. רק שמשהו בתוכו לא הרשה לו אפילו לדמיין איך זה יעבוד. מבחינתו, הגורל שלו היה להמשיך לבהות בהן. כי הן היו מעבר לרמה שלו.

מקור הבעיה

בתקופה הנוכחית, להיות ביישן זו כבר לא תכונה שאפשר להסתדר איתה יותר מדי. אם אנחנו ממלמלים בראיון עבודה, לא מקבלים אותנו. אם אנחנו לא מתבלטים, המעסיק לא יידע לקדם אותנו. אם לא נתקשר עם בני/בנות זוג פוטנציאליים, נישאר לבד.

וזו בדיוק הבעיה של רוב הביישנים. הם דווקא כן רוצים ליהנות מהתוצאות הללו. רק שהם לא רוצים להיות חלק מה"הם". אלה שכל הזמן נדחפים למרכז תשומת הלב. אלה שכל הזמן עסוקים בלהגיד "אני ואני ואני". אנשי הסלפי.

רק שמכיוון שאין אמצע, הם מוצאים את עצמם בצד. לא נהנים מהתוצאות. רואים אנשים שלדעתם פחות ראויים מהם מתקדמים, מצליחים ומשיגים את מה (ואת מי) שהם רוצים. וזה מעצבן אותם. ובצדק. מגיע להם את התוצאות האלה. לפעמים אפילו יותר מכל השאר.

הרבה מאוד מהביישנים, לא מתביישים כי אין להם מה להגיד. הם מתביישים לדבר כי הם יותר מדי רגישים. מפחדים לפגוע. רוצים לכבד את האדם שמולם. לא להפריע לו. וגם לא להיפגע בעצמם. כך שבפועל, עודף הרגישות וההתחשבות הזו היא מקור הבעיה האמתי.

איך להפסיק להיות שקטים ולהתגבר על הבישנות?

רגע לפני שנמשיך, מאוד חשוב לציין דבר אחד. אין בעיה בלהיות רגישים כלפי אנשים אחרים. או להתחשב בהם. אלה תכונות מעולות. מסוג התכונות שיכולות להפוך אדם למישהו שכל אחד היה רוצה ליהנות מחברתו. רק שבמקרה של הביישנים, מדובר על יישום לא נכון שלהן.

לכן, אם נרצה להמשיך להיות אנשים רגישים ומתחשבים מבלי להתבייש, עלינו להבין וליישם את 5 התובנות הבאות:

1. אדם זר הוא זר כי לא נתנו לו משמעות אחרת – בהרבה מאוד מקרים, אנשים נתקעים כשהם צריכים לפתוח שיחה עם אדם זר. כי הם לא יודעים מה להגיד. מאיפה להתחיל. עם זאת, אם היינו אומרים להם שעליהם למכור לו משהו, היה קל להם לדעת מה להגיד.

למה? כי עצם זה שאנחנו מניחים שאדם הוא זר, אנחנו עוצרים את עצמנו. הוא זר. כלומר, הוא פוטנציאל לסכנה. לדחייה. לחוסר נעימות. לתגובות שאנחנו לא צופים. ובנוסף לכל אלה, אין שום מטרה לשיחה אתו. אז בצדק, אנחנו לא יודעים מה להגיד.

אני עומד להציע לך פה סגנון חשיבה אחר. מהפכני. פשוט להגדיר לעצמנו מה מטרת השיחה. זה יכול להיות משהו פשוט כמו "שיהיה כיף". ואפילו משהו קצת יותר מאתגר כמו "לגרום לו לרצות להיפגש אתנו שוב". או כל מטרה אחרת שאפשרית בשיחה.

ברגע שהצבנו מטרה כזו לעצמנו, אמרנו לתת המודע שלנו לצאת לדרך. הוא לבד כבר מתחיל לכוון את מה שנרצה להגיד. מוצא נושאי שיחה. יודע איך לקדם את השיחה בכיוון הנכון. כי הצבנו אותה מראש. ועכשיו ברור לנו יותר מה התפקיד שלנו בשיחה.

2. שום דבר לא קל לפני שעושים אותו מספיק פעמים – מאוד קל להניח שזה מצב נתון. אנחנו ביישנים. יש כאלה שקל להם לדבר עם אנשים אחרים. ובגלל שלהם קל ולנו לא, אנחנו מניחים שאנחנו סוג שונה של אנשים.

אני אפתיע אותך. אנחנו לא סוג שונה של אנשים מהם. הסיבה שקל להם לדבר עם אחרים, היא שהם עשו את זה הרבה. וכמו כל דבר אחר בחיים שאנחנו עושים המון, אנחנו נהיים בו תוצאות. ואז אנחנו משפרים את התוצאות. ועם הזמן, זה הופך להיות קל. אפילו חלק מאתנו.

רק שלא נוכל להניח שיהיה קל לדבר עם זרים, לפני שעשינו את זה הרבה. ואין נוסחה לחישוב כמה פעמים צריך לדבר עם אנשים זרים. אלא פשוט קריאה לפעולה. לדבר איתם. לגלות מי הם. לגלות למה הם מעניינים. או למה אנחנו עשויים להיות מעניינים עבורם.

3. אין לנו מושג מה הם באמת חושבים או רוצים – על מנת שנוכל באמת להתחשב באנשים, עלינו להבין אותם באמת. ואין לנו דרך להבין אותם רק מתוך המחשבות שלנו. כי שם, אלה אנחנו שמניחים עבורם מה טוב להם ומה לא. מחליטים עבורם אם ירצו לדבר אתנו ואם לא.

הבעיה היא שלפעמים, רק נדמה לנו שהם משדרים מסר מסוים. מסר, שמצדיק את זה שלא נפתח איתם שיחה עכשיו. כי זה לא הטיימינג הנכון. כי הם בדיוק באמצע משהו. או באמצע שיחה עם מישהו. או שהם בטח לא היו מעוניינים לשמוע את מה שיש לנו להגיד.

לעתים קרובות, מה שבאמת קורה אצלם בראש הוא לא מה שנדמה לנו. יכול להיות שהם מתנהגים בחוסר נוחות כי הם לא רוצים להיות חלק משיחה והיו שמחים שנחלץ אותם ממנה. יכול להיות שהם לא יוצרים אתנו קשר עין כי גם הם מתביישים. יכול להיות מיליון דברים.

רק שאם לא ניגש ונדבר איתם, אנחנו עושים משהו גרוע יותר מלהיות ביישנים. אנחנו מונעים מהם את הזכות להגיד לנו לא. ואיתה גם את הזכות להגיד לנו כן. כי כשאנחנו לא ניגשים, תקענו אותם ואותנו עם הסירוב שלנו לגשת. ומנענו מהם את הכיף שבהיכרות אתנו.

4. כל אדם מתרגש לפני שיחה עם אדם זר – כן, אני יודע שזה מפתיע. רק שאם נחשוב על זה, זה הגיוני. אדם זר הוא אדם שאנחנו לא מכירים. לא יודעים עליו כלום. לא מה הוא אוהב. לא מה הוא לא אוהב. ויכול להיות שהוא לא יהיה מעוניין.

רק שאנחנו לא היחידים שמתרגשים כשאנחנו עומדים לפתוח שיחה עם אדם זר. גם הוא מתרגש מכך שפתחנו אתו שיחה. הרי גם אנחנו זרים עבורו. ולכן לפעמים הוא יתגונן. או יתנהג בחוסר עניין. רק כדי לתהות על הקנקן שלנו.

כשאדם ביישן תקוע בתוך הראש שלו, זה עשוי להיראות לא נעים. הוא לא רוצה ש"ידחו" אותו. וזה גורם לו לחשוב מיליון פעם לפני שהוא פותח שיחה. רק שזו לולאה שלא באמת תשרת אותו. אז מה אפשר לעשות?

אפשר לשנות את המיקוד. נניח ששני הצדדים מתרגשים ומפחדים מתחילת השיחה. לכן, עדיף למקד את עצמנו כרגע באדם שמולנו. או ליתר דיוק, בלגרום לו להירגע. וכדי לעשות את זה, חשוב לדעת איך לשמור על קשר עין שאינו מוגזם. ואיך לחייך בצורה רגועה.

מחקרים מצאו שאנחנו נמשכים יותר לאנשים ששומרים אתנו על קשר עין ומחייכים. ומה לעשות אם אנחנו לא מחייכים כרגע? אם נחייך במשך יותר מ-10 שניות, נשים לב שמשהו מעניין מתחיל לקרות לנו. חיוך טבעי וקטן פשוט יעלה לנו על השפתיים. וזו כבר התחלה טובה.

5. יש הבדל משמעותי בין ביטחון לשחצנות – לפעמים, אנחנו נדרשים להציג את עצמנו. ושם, ביישנים נתקעים. הם לא רוצים להיות מאלה שכל הזמן עסוקים בעצמם. כאלה שמדברים רק עם עצמם. כי הם יודעים איך זה מרגיש להיתקע בשיחה עם כאלה.

ההבדל בין שחצנות לבין ביטחון הוא פשוט. והוא טמון במידה שבה הדובר מנסה למשוך תשומת לב. השחצן, למרות שלפעמים עשוי להיחשב מוצלח, לא באמת בטוח בעצמו. הוא מנסה למשוך בכוח תשומת לב. רק כדי לקבל אישור שהוא ראוי.

לעומתו, אדם בטוח יחלוק את זמן הדיבור בשיחה עם האדם שמולו. ישאל אותו לדעתו. יאפשר לו להרחיב את דבריו במהלך שיחה. ולא "רק כי הוא אמור". אלא כי הוא מרגיש מספיק בטוח בעצמו כדי להקשיב לאדם אחר. ולא לפסול את דבריו ולהגיד במקומם את דעתו.

כך שבפועל, אם נפתח את הסקרנות ונאפשר להם לדבר נשיג 2 מטרות: מצד אחד, יהיה להם יותר כיף בשיחה. ירגישו יותר בנוח אתנו. והשיחה תזרום יותר טוב. מצד שני, לא נצטרך למצוא כל הזמן נושאי שיחה. הרי אנחנו בסך הכל שואלים על נושאים שהם העלו במהלך השיחה.

זהו לבינתיים. עכשיו מסקרן אותי לשמוע בתגובות: מה דעתך על המאמר? אילו תובנות נוספות עזרו לך להפחית את הביישנות?

שיהיה לך המשך יום מעולה,
ליאור