היי,
בפעם הקודמת, עדכנתי על עליית גרסה חדשה של האתר החדש שלנו שמרכז קורסי NLP אונליין. היום, חשוב לי לכתוב משהו אישי שיושב על הלב שלי כבר תקופה. במיוחד אחרי שקובי, קורא ותיק של בלוג ה-NLP העלה את נושא הביקורת שהוא סופג בחייו, במייל ששלח אליי.
מול האפקט המצטבר
במשך המון זמן הוא מרגיש שהוא עושה משהו לא נכון. ולא סתם. אלא בגללם. אלה שכל הזמן מטילים ספק בכל החלטה שלו. ולו רק, כי לא רוצה ליישר קו. לעבור את אותו המסלול בחיים כמו הרוב. קו הרצף שמתאים להם. עבורו, זה כמו מאסר עולם בכלוב נוח.
בהתחלה זה לא הציק. הוא הבין למה עשו את זה. דאגו לו. חשבו עליו. אחרי הכל, לא הכירו משהו אחר. רק שעצם כך שהבין למה חשבו ככה, לא שינה את העובדה שזה הציק לו. הספקות שהטילו בו הצטברו. וככל שעבר הזמן, נהיה יותר קשה להתמיד בדרך לחלום.
הכי קל ליישר קו. אפילו אם התוצאה היא פשרה גדולה. כי החברה, מקבלת 2 דברים: הראשון, הוא את הצלחת המצליחנים, אם אפשר לקחת עליה קרדיט. השני, הוא את יישור הקו. זה שמאשר לרוב שהוא בסדר. גם אם החיים שלו לא מושלמים.
ליפול, לקום ושוב ליפול
אדם חכם אמר לי פעם שכולם יטילו בנו ספק, עד שהתוצאות שלנו יתחילו להיות עקביות. ורק אז, יאמינו בנו. יגידו שתמיד היה להם ברור שנצליח. עד שרצף ההצלחה יישבר נקודתית. ואז, יחזרו להטיל בנו ספק. יגידו שהיה מזל. או שנגמר. והגיע הזמן לחזור. ליישר קו עם כולם.
נפילות הן חלק מהתפתחות היכולת לרוץ. הריצה מגיעה אחרי פיתוח היכולת ללכת. ההליכה, אחרי פיתוח היכולת לעמוד. ובכל אחד מהשלבים, אנחנו נופלים. לא כי זה הייעוד שלנו. או כי אנחנו לא שווים. אלא כי נפילה היא חלק טבעי מפיתוח היכולת להתייצב.
רק שהנפילות ביחד עם הטלות הספק מהקהל שאמור לעודד… הן קשות. במיוחד בשלב הראשון. כשאנחנו עושים משהו שגם ככה רבים לא מעזים. מאמינים שאנחנו יכולים יותר. ואולי אנחנו לא מי שנדמה לנו שאנחנו יכולים להיות. והפוטנציאל, אוי הפוטנציאל הלא ממומש.
מי ישן עם ההחלטות שלנו?
זה לא התפקיד שלהם לתמוך בנו. למרות שבעולם אידיאלי זה כן. במציאות, תפקידנו להוכיח לפני שתפקידם יהיה לתמוך. ואם יש לנו תומכים, אסור לקחת אותם כמובן מאליו. אלה חברי האמת. רק שלפניהם, ראוי שאנחנו נהיה חברי האמת שאנחנו רוצים שיהיו לנו.
אחרי הכל, כל המבקרים והיועצים לא ילכו לישון עם הבחירות והמעשים שלנו. אלא אנחנו. ורצוי, שנלך לישון עם אדם שאנחנו מעריכים. אפילו אם זה קצת יותר בכל פעם. טיפה יותר תוצאות בכל יום. וטיפה פחות ביקורת עצמית.
ביקורת עצמית לא באמת מקדמת אותנו. סתם מכה על היד כדי שנרגיש שהראינו לעצמנו כשטעינו. במקום זה, עדיף שנסלח לעצמנו. נחשוב מה נעשה אחרת בפעם הבאה. ושוב ושוב. כי רק בספרי מדע בדיוני, אדם לא טועה ותמיד שומר על מוטיבציה בתחילת דרכו.
מה חשוב שנזכור?
אני לא עומד לשקר לך: יהיו נפילות. וייקח לך זמן ללמוד וליישם. זה לא תמיד ייקח את אותו הזמן כמו האחרים. ויהיו ימים מבאסים. כאלה שלא זכרנו לתרגל בהם. ימים ששום דבר לא יצליח בהם. לפעמים אפילו תקופות כאלה.
רק שככל שנתקדם, נלמד מהתוצאות שלנו ונשתפר, נשפר גם את סיכויי ההגעה שלנו לתוצאה אחרת. שונה מזו של הרוב. כזו שהרוב לא מסוגל להגיע אליה. לא כי הוא לא יכול. אלא כי הוא לא מוכן להקריב את הנוחות. ולא מוכן לעמוד מול הביקורת, הספקות והמבטים.
כל התקדמות, תוסיף למומנט המוטיבציה. כל הצלחה קטנה, תגרום לנו להעריך אותה ולקבל את הזכות שלנו להכיל אותה. וכל כישלון, יגרום לנו להעריך אחר כך את ההצלחה. וזה הדבר שהכי חשוב שנבין, במסע הבודד שלנו בדרך לשם. שאולי זה מרגיש בודד.
רק שכל הצועדים במסלול הזה, יכולים להיות ביחד. אם רק נבחר.
שיהיה לך המשך שבוע מעולה,
ליאור
2 תגובות
מאמר מעניין ובאמת נוגע ללב!
הרגשתי שזה אפילו סוג של פיוס לכל הביקורות שקיבלתי. ונרגעתי, אפילו הבנתי איזה טובה אני שאני לא מעירה, או משתדלת להאיר לשני את הנקודות הטובות.
אני קצת מתביישת לכתוב את זה- גרמת לי לבכות, ולהרגיש בסדר.
אתה גורם טוב לאנשים- שתזכה לתת תמיד!
גמר חתימה טובה!
תודה ריבקה ושתהיה לך שנה מעולה!