היי,
בשבוע שעבר הבאתי 5 דרכים שיגרמו לאנשים לעשות כרצונך ומתוך רצונם החופשי. השבוע, רציתי להעלות את ההילוך ולקחת אותך שלב אחד קדימה במסע שלנו לפיתוח הכריזמה והגדלת ההצלחה האישית – להבין מי אנחנו באמת.
אבל זה לא מי שאני
עכשיו היא באמת התעצבנה. ולא הצליחה לעצור את זה. היד שלה החלה לרעוד. תחושה של חום התיישבה לה בגרון. ודמעה קטנה כבר ריצדה לה בקצה העין. לא שהיא תרשה למישהו לראות אותה. אחרי הכל, היא לא תיתן להם את הסיפוק לראות אותה בוכה.
"אם לא תעברי את הקורס בתכנות, לא יהיה לך פה מקום ונאלץ לשחרר אותך". עצם המחשבה על כך הקפיאה אותה. היא לא הייתה מסוג האנשים שמסוגלים לתכנת. זה לא מי שהיא. והיא דווקא ניסתה פעם. והמחשב נתקע. כאילו צוחק עליה. תחושה חמוצה של כישלון.
והיא דווקא רצתה להישאר. היה לה טוב שם. היו לה שם חברים. הייתה לה כבר שיגרה שבאמת כיף להתרגל אליה. והתכנות הזה… כמו עצם בגרון. והיא רצתה להגיד להם. לצרוח. זה לא אני. מה אתם רוצים. ידעתם מראש את מי קיבלתם. אמרתי לכם.
במקום נאום אסרטיבי, כל מה שיצא לה מהפה היה מלמול קטן. היא לא רצתה ללכת אבל כנראה שהיא תיאלץ. כי זו מי שהיא. והם לא הבינו אותה. הם רצו שהיא תהיה מסוגלת להיות יותר. ואצלה בראש, זה כמו לשלוף את החרב מהסלע. מי שנולד לזה יכול. היא לא.
מי אנחנו באמת?
אם נשאל את רוב האנשים מי הם, נקבל תשובות מגוונות: הם ההורים של. הילדים של. האחים של. בני הזוג של. התפקיד שהם מבצעים במקום העבודה. כל אחת ואחת מההגדרות הללו לא באמת מתארת את מי שהם באמת. היא מתארת מי הם ביחס לאנשים אחרים.
זו הזהות שלהם. והיא לא מסתיימת בתיאור יחסי לאנשים אחרים. אדם למד פעם לחשוב שהוא לא יודע לרקוד. שאין לו קצב. הוא לא ינסה לבצע זאת שוב. אין בזה טעם. מישהי אחרת למדה להאמין שהיא ממש טובה עם אנשים כי הצליח לה. ומאז ועד היום היא אוהבת אנשים.
מגיל צעיר למדנו להאמין כי מי שהיינו הוא מי שאנחנו. הדברים שהצלחנו להשיג כשהיינו צעירים יותר. הצלחות שהצלחנו ולא ניסינו לשחזר. כדי לא להרוס. כישלונות שגרמו לנו להפסיק לנסות כי לא אהבנו את תחושת חוסר ההצלחה.
זו בדיוק הנקודה שבה רוב האנשים מתפצלים ל-2 קבוצות: אלה שמצליחים בתחום מסוים ואלה שגם אם יצליחו, יעשו זאת עד רמה מסוימת. וזה לא קשור ליכולת שלהם. או לפוטנציאל. זה קשור לאמונה שנוצרה להם כי ההישגים שלהם מכתיבים מי או מה הם יכולים להיות.
והם יילחמו על חוסר ההצלחה. כי זו ההיסטוריה שלהם. ואי אפשר לשנות אותה. כי זה מי שהם. כי הם לא יכולים להיות מישהו אחר. כי זה לא מרגיש להם טבעי לעשות משהו אחר. וזה לא מפתיע: הם מאמינים כי ניסיון העבר שלהם הוא הזהות שלהם.
הדבר האחד שמונע ממך להצליח באמת
אנחנו יכולים להיות הרבה יותר ממה שאנחנו ברגע שנפסיק לתת כל כך הרבה כוח לזיכרונות שלנו. וזה כל כך מטופש כשחושבים על זה. זה ממש כמו להניח שהסרט שראינו כרגע בקולנוע יכתיב לנו מי אנחנו ומי אנחנו לא. זה סתם סרט.
משום מה יש לנו התייחסות אחרת לעבר שלנו, למרות שהקיום היחידי שלו כיום הוא בראש שלנו כסרט. זה אמנם סרט שהיינו דמויות ראשיות בו פעם, אבל הוא עדיין סרט. סרט שמזכיר לנו רגשות. סרט שמלא בפרשנויות שלנו למה שקרה.
כשאנחנו חושבים על הסרט שאנחנו מריצים בראשנו, על הדיאלוג הפנימי שאומר לנו מה אנחנו מסוגלים ומי אנחנו, זה מרגיש לנו רציני. הרי זה מה שהיינו עד עכשיו. וזה מה שנהיה. אחרת יכול להיות שכל החיים שלנו יכולנו להשיג יותר ולא עשינו את זה?
התשובה היא כן. ורוב האנשים יעדיפו לעצום את העיניים ולהתעלם מהעובדה הזו. להצדיק את חוסר ההצלחה במשהו שהיה פעם. כשהם היו פחות יעילים. כשהם היו פחות נחושים. כשהם למדו אולי מהאדם הלא נכון איך לעשות את זה.
לפקוח עיניים ולהתחיל ללכת
רוב האנשים יעדיפו לעצום את העיניים ולהאשים כל דבר שמצב שלהם. חס וחלילה לא להשתפר. כי זה נכפה עליהם. מבחינתם, העבר שלהם הוא העתיד שלהם. וכשהם מאמינים בזה, זה הופך להיות אמת. לא אחת שאי אפשר לשנות כמובן. זו פשוט האמת שלהם. זו שהם מסוגלים להצדיק.
האמת היא שהעבר שלנו הוא זיכרון. משהו ששמרנו בצד. וכמו כל דבר אחר ששמנו בצד, הזיכרון שלנו שייך לנו. ואנחנו יכולים להיות אלה שבוחרים לאהוב אותו ולהצליח דווקא בגללו. למרות שלא הצלחנו בעבר.
רק אם נסכים לשחרר את הזיכרונות נוכל להתקדם. רק אם נסלח לעצמנו שלא הצלחנו, נוכל להשיג הישגים ברמה טובה יותר. רק אם נבין שיכול להיות שלא הצלחנו כי לא לימדו אותנו נכון נוכל ללמוד משהו חדש.
וזה נכון, צריך ללמוד יכולות חדשות כדי להשיג יותר בחיים. אפילו אם למדת את זה פעם וזה לא עבד. דווקא בגלל שזה לא עבד. וזה נכון, לפעמים צריך להתנסות ולהיכשל כדי להגיע להצלחה. דווקא בגלל שכישלון עוזר לך ללמוד לעשות דברים אחרת.
וזה נכון, זה לא יהיה קל. ואם מישהו הבטיח לך שיהיה לך קל בחיים הוא שיקר. וזה גם לא ירגיש לך "טבעי". מצד שני, מה שמרגיש לך "טבעי" הוא התוצאות שתוקעות אותך. הגיע הזמן שדברים יפסיקו להרגיש לך "טבעיים". הגיע הזמן לצמוח. הגיע הזמן עבורך להיות שם בשבילך.
המאמר הזה, שונה בתכלית מכל קודמיו, יכול להיכנס מאוזן אחת ולצאת מהשנייה. יכול להיתקע בראש לשנייה ולהמשיך הלאה. והוא יכול גם להישאר שם. לחפור טיפה. לתפוס את הלב ואת המוח. לחבק חזק. ולהחליט שזהו. יוצאים לדרך.
והשאלה היחידה שנשאלת היא: האם לא הגיע הזמן עבורך להתחיל לצעוד?
שיהיה לך שבוע מעולה,
ליאור
27 תגובות
נפלא! תודה!
תודה ליא!
שמחה על התובנות שאתה שולח ואני מטריחה עצמי לקרוא עד הסוף כי נסיון חיי לימד אותי שתמיד אפשר ללמוד משהו חדש. הפעם נראה לי שהמאמר נופל אצלי על אותם כפתורים שעושים אנשים לחוצים ולא מאושרים. נכון שכישלונות העבר מעכבים אותנו אך הדוגמא שנתת היא כל כך לא. קורס תיכנות זה עולם מלאכותי שבאמת אינו מתאים לכל אחד ומניסיוני בהתמודדות עם אתגרים גדולים הרבה יותר לא הייתי הולכת לקורס תיכנות אם אינני מחוברת לכך, כמו שלא היית הולך לקורס קרמיקה עם את משתגע מהבוץ שנדבק לידיים. הבעיה שבשלה רבים מאיתנו אומללים היא שאנחנו מוכנים לעשות דברים שמראש ברור לנו שהם לא מתאימים לנו,ויש דבר כזה. .
למען האמת הפעם יש נקודה שאני לא מסכים איתה,כי אני לא חושב שבן אדם כמה שהוא רוצה ל להיות שחקן כדורסל לדוגמא כמו מייקל ג׳ורדון,הוא יכול להתאמן כל היום וכל הלילה אבל מייקל ג׳קסון הוא 1 למיליון השאלה הנשאלת היא האם אני יכול להיות אותו 1 למיליון באותו הנקודה של מייקל ?
לא כולם יזכו להיות מייקל ג'ורדן. מצד שני, אם תצליח להיות שחקן הכדורסל הטוב ביותר שתוכל להיות, אולי תהיה יצחק ארמיאס שכולם ירצו להיות כמוהו 🙂
ללמוד תכנות זה מלאכותי כל עוד את לא מתייחסת לתכנות כאל מה שזה באמת – למידת שפה שעוזרת לך לתקשר עם המחשב. אין צורך ללמוד דברים שלא דרושים לך ולא מוצאים חן בעיניך. עם זאת, כשיש דברים שכן יכולים לקדם אותך ואת לא מוכנה ללמוד אותם, זה כבר נושא אחר…
היי ליאור ,נשאלת השאלה מה באמת עושים שהמחשבות ש״עוצרות״ אותנו ״קופצות״ מפתיע ומתקיפות,האם יש שיטה ״להלחם״ בהם ולהגיע למצב שבמודע או לא במודע אנחנו מחליפים את ה״סרט״ ?
בינינו, שיקפצו. במקום להתנגד אליהן, תכיר בהן ותשחרר אותן. על אף שלפעמים תרצה להכין את עצמך לזה מנטאלית (בעזרת שימוש בדמיון למשל) השינוי תמיד יצטרך להתחיל בצעדים מודעים שתעשה. רק ככה אפשר להתחיל שינוי שאתה שולט בתוצאות שלו.
היי ליאור,
אהבתי את המאמר!
אני מכיר את התובנה הזו ממקומות נוספים, ואתה הצלחת להעלות אותו שוב ולהזכיר לי עד כמה הוא נכון.
כמובן שאפשר להתפס לזוטות (תיכנות, דוגמאות אחרות, מקרים שבהם כדאי דווקא להיצמד לעבר) אבל
העיקר הוא להתעלות מעבר למקרה פה ומקרה שם, ולקבל את הרעיון בכללותו, שאומר: אל תחיה את העבר שוב ושוב.
ואוסיף שלב מקדים: מודעות. אם תצליח להיות מודע מתי אתה מוותר מראש בגלל העבר, ומתי מתוך שיקולים אוביקטיבים- אתה בדרך הנכונה.
ליאור, המשך לשלוח הגיגים ותובנות- אני לפחות מאוד נהנה לקרוא !
רפי, תוספת מעולה. תודה!
מסכים אם כל מילה, חוויתי את זה על עצמאי, ברגע שמשנים את התפיסה פתאום גם יש רוח חדשה במפרשים.
תודה רבה, נהנתי מאוד
תודה על התגובה אנדרי!
מעולה ! תודה ליאור.
תודה חן!
תודה רבה.
המאמר הגיע אלי בדיוק בזמן, בתקופה של חוסר הצלחה (בקורס שאחרי קורס תכנות דרך אגב)
מקוה שאצליח לאפשר לעצמי להתקדם הלאה ולהצליח בתחום
גלעד, בכל תחום עשויה להיות תקופה של חוסר הצלחה. ככל שתמשיך להתחייב לעצמך, תעבור את התקופות הלא קלות טוב יותר.
הי ליאור,
קודם כל תודה לך על כל התובנות והמאמרים הנהדרים שלך.
מניסיון העבר אני יכולה להגיד שכל כישלון שלי לקחתי אותו בהבנה וכשיעור לחיים
הבעיה מתחילה שלמרות שכל הכישלונות והשיעורים הללו, אתה לא מצליח להגיע אל היעד,
אל המטרה.
המשך ערב טוב
פלורינועה
השאלה היא האם המטרה שלך עדיין משרתת אותך. לפעמים אנחנו קובעים מטרה שהיא לא באמת מה שאנחנו באמת צריכים או רוצים. תוך כדי הליכה, לפעמים כדאי לבחון את המטרות. יכול להיות מאוד שהן היו רלבנטיות ליום שבו הן נקבעו ועכשיו כבר לא משרתות אותך.
ערב מעולה,
ליאור
האמת, בעיני זה אחד המאמרים הטובים שלך. הוא נוקב ונוגע בנקודות מאוד רגישות. נקודות שלא תמיד שמים לב אליהם. וכל זה מעבר לכתיבה הנהדרת.
שמתי לב שלפחות אצלי – המוח הוא זה שמנהל את החיים שלי. הזיכרונות והתמונות וההרגשות שמשתלבות עם העבר באיזה שהיא דרך ומפעילים עוגנים מאוד מאוד חזקים וישנים ללא הפסקה.
ולפעמים… גם אם לא מוותרים על משהו ומנסים בכל הכח, בסופו של יום נתקעים על אותו האי וממשיכים להכניס את הראש באותו העץ…
הקטע המדהים הוא שהדבר הקל ביותר לעשות הוא להמשיך להתלונן שהעץ הזה עומד שם, מולך – במקום לקבל את זה שהוא שם ולעקוף אותו מהצד. באופן אבסורדי, זה החלק הקשה ביותר.
אני חושב שכל מה שנותר (לפחות בשבילי) זה להבין לעומק איך לפרק את אותם הזיכרונות (רגשות ומחשבות שצצות) ולנתק אותם לגמרי ממי שאנחנו היום. וזה משהו שעדיין לא הצלחתי לפענח…
חוץ מזה, הנקודות שדיברת עליהם: בנוגע ללקבל את העבר שלנו, התובנה לגבי זה שמי שהיינו פעם זה היה כשהיינו פחות בהרבה מאוד דברים וזה שההצלחה לא קשורה ליכולת או לפוטנציאל – פשוט כל כך נכונה בעיני. תובנות נהדרות שנותנות ריפריים טוב לכל אותם התוצאות שקיבלנו פעם. שזה בגלל מי שאנחנו.
למרות שיש לי עוד הרבה שבחים להגיד על המאמר, אני אפסיק פה. כי הגיע הזמן באמת להתחיל לעשות.
מהצד השני –
אני רוצה לאחל לך, ליאור, שבוע מעולה,
Chosen
כיף לשמוע את התובנות שלך איש. כנראה שידעתי מול מי אני עומד כשהענקתי לך את התואר Chosen 😉
מעניין מאוד, תודה ליאור.
בקריאת הבלוג נוצר הרושם שיש דימיון מסויים בין טיפול cbt לnlp. האם קיים קשר ביניהם? אם כן, האם בnlp יש שיטות גם לטיפול בחרדות והאם נעשה בו שימוש בדמיון מודרך?
בהחלט קיים דמיון בחלק מהכלים שיש בהם נגיעה לעולם הטיפול. ב-NLP יש שיטות לטיפול בחרדות ובחלקם אנחנו משתמשים בדמיון. עם זאת, מדובר על תהליכים קצרים משמעותית מתהליכי הדמיון המודרך הקלאסי.
מאמר חזק ביותר! אהבתי ושיתפתי.
תודה ליאור.
תודה רותם!
מאמר מצויין
תודה אבי!