היי,
בפעם הקודמת הצגתי 5 טריקים שיעזרו לנו לנטרל שאלות מביכות בארוחת החג. היום, נמשיך בסדרת המאמרים שיעזרו לנו לצלוח את תקופת החגים המשפחתיים בשלום, והפעם נענה על השאלה: איך נעבור את הארוחה המשפחתית בלי להעלות במשקל או להעליב את המארחים?
ורק על עצמו הוא ויתר
"מישהו רוצה עוד מנה?", היא שאלה ונעצה בו מבט. מישהו. מעניין על מי היא מדברת. תקוע בדיוק בין הפטיש לסדן. מצד אחד, הוא לא יכול להעליב אותה. היא משפחה. מצד שני, למרות שהאוכל מדהים, הוא לא יכול לאכול עוד דבר. הוא חייך בנימוס והנהן בחיוב.
אחרי המנה הנוספת הגיעה עוד מנה. ועוד אחת. בשקט ומתחת לשולחן, הוא שחרר קצת את החגורה של המכנסיים. רק כדי שיוכל לנשום. ואז קינוח. ואז עוד משהו קטן לנשנש ליד הקפה. השם ישמור. הוא היה כל כך מלא שאפשר היה לשפד ולסובב אותו על האש.
זה קורה כל שנה מחדש. למרות שהבטיח לעצמו שהשנה הוא יימנע מזה. כי השנה הוא שומר על המשקל. ועושה כושר. רק שכשזה מגיע לשלב היישום… שוב נפל לאותה מלכודת. זו שבה הוא אוכל כדי לא לפספס שום דבר. ואז כדי לרצות אחרים. ורק על עצמו הוא ויתר.
לא היינו צריכים לאכול כל כך הרבה
כל מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד אוהב אוכל. מאוד. ובעיקר אוכל ביתי וטעים. האמת היא, שרוב הסיכויים שאם לא הייתי מצליח בתחום שלי כנראה שהייתי טבח או שף. או מבקר אוכל (אם היו דוחקים אותי לפינה). זו גם הסיבה שארוחות החג כל כך מקשות עליי.
הסיבה לכך שארוחות החג מקשות עליי לא טמונה בי אישית. היא טמונה בדרך שבה חונכנו. כולנו. ללא קשר למוצא, למין או לגיל. או למצב כלכלי. או למיקום הגאוגרפי. היא קשורה לעובדה שהרבה מהתרבות שלנו ומכללי הטקס שלה סובבים סביב אוכל.
כל עוד כולם אוכלים מכל מה שיש על השולחן, הכל טוב. כולם מרוצים. זה אומר שטעים. זה אומר שמי שבישלו לא טרחו סתם. ואנשים נהנים מהעבודה שלהם. רק שאי אפשר באמת ליצור מצב שכל אדם סביב השולחן יאכל מכל מה שיש עליו ויבקש עוד 3 תוספות מכל דבר.
כאן מתחילה הבעיה. בנוסף לצד התזונתי של העניין, יש משמעות רגשית לאוכל שמוגש בארוחות החג. ואוכל קשור בצורה משמעותית לאשמה. לתחושת האשמה כשמישהו לא אוכל מהאוכל שהכנו. לתחושת האשמה כשאנחנו לא אוכלים אוכל שמישהו אחר עמל עליו.
אז אנחנו אוכלים. אוכלים כי כיף. ועוד מנה. ואז אוכלים כדי לא להעליב. ואז עוד קצת. רק שבאיזה שהוא מקום, התרגלנו לאכול עד לשלב שאנחנו מרגישים כבדים. עד לשלב שאנחנו כבר לא מרגישים טוב. והמחשבה חוזרת על עצמה. לא היינו צריכים לאכול כל כך הרבה.
3 טיפים שיעזרו לנו לאכול פחות מבלי להעליב את המארחים
את שלושת הטיפים הבאים אני נותן בדרך כלל לאנשים שרוצים להימנע מאכילת יתר. רק שבזמן ארוחת החג, הטיפים הספציפיים האלה יכולים להיות כלי מעולה שיעזור לנו גם לאכול פחות, גם להרגיש טוב בסוף הארוחה וגם לשמור על יחסים טובים עם המארחים שלנו.
אז יאללה, נתחיל:
1. להגיע מוכנים לאכילה – כאשר רוב האנשים רוצה להכין את עצמו לאירוע עם אוכל, הוא בדרך כלל צם שבוע. זה לא באמת מכין אותנו לאכילה. זה רק מביא אותנו אליה רעבים. וזה גם לא באמת טוב עבורנו.
במצב של רעב אנחנו מסתערים על האוכל. אוכלים במהירות. ובסופו של דבר… מתמלאים לפני כל שאר האנשים. ומרגישים רע. בדוגרי, לא הרווחנו מזה כלום. אז אולי זו הכנה, רק שזו לא ההכנה הנכונה. השאיפה הנכונה היא להגיע כך שלא נהיה רעבים ונוכל לאכול בקצב איטי.
לכן, על מנת להגיע מוכנים לאכילה עדיף שנתחיל משינה טובה בלילה שלפני. ולא רק שינה. כל פעולה שנוכל לעשות ותקטין לחץ, תוביל אותנו להיות רעבים פחות. כמו גם לאכול משהו קטן לפני שאנחנו יוצאים לדרך. אבל משהו קטן. לא סיר של חמין.
2. לצפות בהמון תמונות של אוכל – ברמת העיקרון, תמונות של אוכל גורמות לנו להיות רעבים. וזו גם הסיבה שהאינסטגרם הוא האויב של הדיאטה. עם זאת, זה לא תמיד נכון. דווקא צפייה בהמון תמונות של אוכל יכולה לעזור בהורדת הרעב. ויש לכך סיבה:
במחקר שביצעו בשנת 2013, גילו החוקרים כי ככל שאנשים צופים ביותר תמונות של אוכל כך הם נהיו פחות רעבים. ואני לא מדבר על 3 תמונות. אני מדבר על המון. ובצורה מפתיעה, הצפייה הזו גורמת לנו לתחושת רוויה. כמו "מנת יתר" ממחשבות על אוכל.
"מנת היתר" הזו, תרגיע את תחושת הרעב לפני האוכל וזה בתורו יאפשר לנו לאכול יותר לאט. האכילה האיטית אגב, בריאה לנו יותר. וגם עוזרת לנו להתמודד מול שאלת ה"עוד מנה". הרי אנחנו אוכלים עדיין את הקודמת. כך, אנחנו מראים שהאוכל טעים. זה פשוט הקצב שלנו…
3. לאכול 80% – אני יודע. חינכו אותך לאכול את כל מה שיש בצלחת. ואז לקבל רק עוד מנה. ועוד אחת. רק שצורת החשיבה הזו מקבעת אצלנו דפוס אכילה שגוי. שבו חייבים לאכול הכל. ואז במקום לאכול עד ששבעים אנחנו אוכלים עד שהצלחת מתרוקנת.
על מנת לשנות את הדפוס הזה, אנחנו חייבים להחליף אותו באחר. והדרך הטובה ביותר, היא לזכור את חוק ה-80%. חוק ה-80% במקרה הזה מכוון אותנו לאכול עד שאנחנו 80% שבעים. ולא רק זה. גם להשאיר 20% אוכל אכיל על הצלחת.
עכשיו, לא צריך באמת למדוד עם סרגל. הרעיון הוא להתרגל להשאיר קצת אוכל אכיל על הצלחת. לא כי לא טעים. אלא כי שבענו ודי. ואפשר גם להשאיר קצת שתיה בכוס. ואם שואלים אותנו למה לא סיימנו, יש תשובה טובה: כדי להשאיר מקום לקינוח!
זהו להיום. עכשיו, אשמח לקרוא בתגובות פה למטה מה דעתך על המאמר?
שתהיה לך שנה משובחת, מלאה במטרות מוגשמות ואהבה מכל האנשים שבאמת אכפת לך מהם,
ליאור
