למה לסלוח למישהו שעשה לנו משהו רע? (ואיך לעשות את זה גם אם זה לא ממש מגיע לו)

היי,

בשבוע שעבר, כתבתי ברכת שונה טובה לא שגרתית כדי למקד אותנו באמת במה שבאמת חשוב כדי לצאת לדרך. השבוע, רציתי לדבר על משהו שכולם ידברו עליו השבוע. ואף אחד לא הסביר לנו איך לעשות אותו באמת – לסלוח למישהו שעשה לנו משהו רע.

למה בכלל לסלוח למישהו?

אתה בטח שונא אותו, הוא אמר לי. הרי הוא עשה לך. גרם לך. התייחס אליך באופן מזעזע. מגיע לו שתשנא אותו. שתכעס עליו. שתזלזל בו. שתזכור לו את זה את זה לתמיד. ויש הגיון בדעה הזו. הרי רוב האנשים יגיב ככה לאדם שפגע בו.

רק שהסיפור לא התחיל עם ההוא שהתנהג אליי שלא לעניין. הסיפור החל מספר שנים לפני כן. במצב שכאילו אינו קשור. אז, הייתי נשוי לרגע ופתאום עמדתי בפני גירושין. כעסתי עליה. זעמתי. גם היא, בדרך קצת שונה, התנהגה בצורה שאינה לעניין ולכן התגרשנו.

בשלב הזה, היא כבר לא גרה איתי. הייתי בדירה הגדולה, לבד. חזרתי מיום פגישות ארוך. מותש. והבית חיכה לי. חשוך. השקט הדהד מהקירות. הדהוד צלילי האהבה שהתרסקה דוהים באטיות לתוך שברון הלב שלי. והכאב הדומע שהדחקתי כל היום, חזר.

רק שריח חדש חלחל לבית. זה היה ל"ג בעומר. היה קשה לפספס אותו דרך עשן המדורות שבחוץ. וריח תפוחי האדמה שנחרכים באש… הוא זה שהציל אותי. כי ברגע אחד החלטתי החלטה ששינתה את כל הדרך שאני מתייחס לעניין.

זה מתחיל מההחלטה

אף אחד לא יכול לגרום לנו לסלוח למישהו. זה לא התפקיד שלהם. הם יכולים להציע לנו לעשות את זה. רק שבסופו של יום, אנחנו אלה שחייבים לבחור את זה. ויותר קל להגיד את זה מלעשות את זה. אם אין לך את הכלים הנדרשים. ואת היכולת להשתמש בהם באותו הרגע.

ריח תפוחי האדמה גרם לי לרעב. ומי שמכיר אותי יודע שרעב הוא כוח מניע בחיים שלי. אז החלטתי לבשל לעצמי כיסונים עם תפוחי אדמה. עדיין זעמתי בשלב ההוא. רק שבזמן שבישלתי את תפוחי האדמה קלטתי משהו חשוב: אני כועס עליה והיא לא מרגישה את זה.

לא ידעתי איפה היא. או מה היא עושה. רק שדבר אחד כן ידעתי. זעמתי עליה והיא לא הייתה שם. כלומר, יכול להיות מאוד שהיא נהנית במקום אחר. ואני, טוחן לעצמי את המוח. לועס לעצמי את הרגשות. מתיש את עצמי. מטביע את עצמי בתחושות שליליות. ואני זה שנענש.

אז הגעתי עם עצמי להחלטה. אני הולך להכין את הכיסונים הטעימים ביותר שהכנתי אי פעם. וזה יהיה הפרס שלי. והעונש שלה. אני הולך להתפנק עליהם והיא לא תהיה חלק מזה. מאז, החלטתי שמותר לי לצ'פר את עצמי. וזה בתורו, החל לשחרר את הכעס שהיה עצור בפנים.

לסלוח ולשכוח אלה 2 דברים שונים

רוב האנשים מניח כי חלק חשוב מהסליחה הוא לשכוח לאדם את מה שעשה. בגלל זה, קשה להם לשחרר את מה שהם מרגישים ומחזיקים טינה כלפיו במשך תקופות ארוכות. כי הם לא מעוניינים וגם לא רוצים לשכוח. העניין הוא… שזה לא חייב להיות ככה.

מותר לסלוח ובמקביל לזכור. הרי מהות הזיכרון היא כדי שהמצב שקרה לא יחזור על עצמו. לא איתם ולא עם אחרים. רק שאין סיבה אמתית להשקיע בהם כל כך הרבה אנרגיה רגשית. וכן, לשמור טינה זה משהו שצורך אנרגיה. גם אם אנחנו לא חושבים על זה כל היום.

איפה שהוא, בפנים, הטינה מתפקדת כמו מכשיר חשמלי תקול. מהסוג שמחובר לחשמל וצורך יותר מדי ממנו. אפילו אם אנחנו לא רואים אותו. ולא תמיד יש נורית שמצביעה שהוא פועל. רק שבסוף החודש, אנחנו משלמים עליו. כי הכעס הזה מצטבר אצלנו.

בסופו של יום, כשאנחנו סולחים לאדם אחר אנחנו סולחים קודם כל לעצמנו. על שנתנו לעצמנו להיפגע. על זה שלא זיהינו את מה שהיינו צריכים. על זה שלא פעלנו נכון בזמן. ועל כל הזמן שכעסנו עליהם. רק שבפועל, כעסנו על דמותם בראש שלנו. כלומר כעסנו על מחשבה שלנו.

איך לסלוח מבלי לשכוח?

על מנת שנוכל לשחרר את הטינה הפנימית ולסלוח, הכנתי עבורך משהו. קובץ שמע. ההמלצה שלי? להגיע הביתה ולחכות שיהיה לך קצת שקט. זמן לעצום את העיניים ולהקשיב לזה. וכן, ניתן להוריד את זה ולשמוע את זה מתי שצריך.

בעיקרון, מספיק להקשיב לזה פעם אחת. באמת. זה יעשה את העבודה. רק שלפעמים, יתחשק לך להקשיב לזה שוב. כדי לחזק את השינוי. אז בסדר. אם בא לך לשמוע את זה שוב, אני בעד. ועכשיו, פשוט להפעיל (או להוריד ולשמוע):

שיהיה לך שבוע מעולה וצום מועיל (במידה ובחרת לצום),
ליאור