האם גם אתם עושים (מבלי להתכוון) את הטעות שגורמת לכם להיות לא כריזמטיים?

היי,

בפעם הקודמת, הבאתי 5 טיפים מחזיק אופי שלנו שיוצרים לנו יותר יציבות רגשית. היום, רציתי לגלות משהו שגיליתי במהלך מסע המחקר שלי בעקבות הכריזמה: מהו הדבר שרוב האנשים שוכחים לעשות וגורם להם להפוך ללא כריזמטיים?

מה הדבר שמשותף לכל סוגי האנשים הכריזמטיים?

האמונה הרווחת היא שכשמדובר בכריזמה, לאנשים יכול להיות אחד משני מצבים. או שיש להם כריזמה או שיש להם. וזה לא הקטע הכי מעניין. אם נבחן אנשים כריזמטיים, נגלה שהם לא באמת כל כך זהים בהתנהגות שלהם. או בסיבה שאנשים באמת נמשכים אליהם.

יש כריזמטיים שהם סקסיים. יש כריזמטיים שהם נואמים סוחפים. יש כאלה שהם חכמים בצורה יוצאת דופן. יש כאלה, שאמיצים בצורה יוצאת דופן. וכאלה, שכיף להיות בחברתם, למרות שאנחנו יודעים שברגע אחד הם עשויים להתפרץ כלפינו. ואלה רק חלק מהסוגים.

רק שיש דבר אחד שמשותף לכולם. דבר אחד עיקרי שמבדיל בינם לבין רובנו. הם יודעים לסחוף אחרים רגשית. וזה, לא משהו שניתן להם כמתת אל, כמו שהמילה כריזמה עשויה לרמוז. אלא משהו שאפשר לפתח ולא דורש יותר מדי מאמץ.

למה רובנו לא סוחף רגשית?

כשאנחנו מדברים עם רוב האנשים, אנחנו לא נסחפים רגשית. לא כי הם לא נחמדים. ולא כי הם לא מעניינים. פשוט שיחות איתם לא מפילות אותנו מהרגליים. שיחות רגילות על חיי היום יום. ועל דברים שהם עוברים. רק שזה לא תמיד ככה.

יש מצבים מסוימים שאנשים ידברו אתנו על משהו. ואז לגמרי יסחפו אותנו רגשית. נתעצבן איתם. נתרגש איתם. נצחק איתם. לפעמים אפילו נבכה איתם. רק שהמצבים האלה הם לא סתם מצבים. הם מצבים שבהם משהו התבצע בצורה שונה.

כאילו שפתאום, נפתחה אצלם מגירת הכריזמה. לרגע. וזה בדרך כלל במצבים שמשהו התרחש בחיים שלהם. משהו מאוד רגשי. והם שיתפו אותנו. שיתפו באמת. לא את החלק ההגיוני של מה שקרה. אלא שיתפו את מה שעבר עליהם באמת.

שיתוף של רגש אמיתי. סיפור על משהו שסחף גם אותנו בדמיון. הזדהינו איתם. ומתוך ההזדהות הזו, הצלחנו להרגיש את מה שהם הרגישו. ברגע אחד ולרגע אחד, הפכנו להיות הם. ובאותו הרגע, היינו שם איתם. שלהם. באמת.

מה אפשר לעשות כדי להפוך להרבה יותר סוחפים רגשית?

על מנת להפוך להרבה יותר סוחפים רגשית, עלינו להיות מסוגלים להביע את הרגשות שלנו. ולא סתם להתבכיין. או להיות יותר מדי רגשניים. אלא להביע את עצמנו רגשית. איך נעשה את זה? זו בדיוק הסיבה שעלינו להכיר את הטיפים הבאים:

1. לדבר ברגשות – אוצר המילים הרגשי של רוב האנשים הוא מוגבל. לעתים קרובות, הם לא מנסים בכלל להגדיר מה הם מרגישים. הם מסתפקים ב"טוב" או ב"לא טוב" על נגזרותיו. רק שספציפית יותר מזה… נדיר.

כאשר אנחנו רוצים להניע אנשים רגשית, נרצה להשתמש בשפה שהיא הרבה יותר רגשית. בעיקר כי עצם אמירת שם הרגש או ציון הרגשתו, עושה משהו מאוד מעניין בראשו של אדם. וכדי להבין את זה, עלינו להבין איך אנחנו מבינים דברים.

כדי להבין משהו כמו שצריך, אנחנו חייבים להחיל אותו עלינו. כמו למשל, אם אנחנו שומעים שמישהו נפטר בחדשות, ננסה להקביל את זה לחיים שלנו. בין אם במודע או לא. אם הצלחנו, זה יגרום לנו להזיל דמעה. ובדיוק באותה צורה, כל דבר אחר.

כשאנחנו שומעים משהו ואנחנו רוצים להבין אותו, אנחנו מנסים להקביל אותו לעצמנו. ואם בתוך הסיפור, הדמות מרגיש רגשות שאנחנו מסוגלים להבין, נרגיש אותם גם אנחנו. רק כדי להבין את הסיפור. רק שאז, הסיפור סוחף אותנו רגשית הרבה יותר.

לכן, רצוי שניצור לעצמנו אוצר מילים רגשי רחב יותר. ממש להכין רשימת רגשות ותחושות שבני אדם מסוגלים להרגיש. ולהתחיל לשלב את המילים האלה הרבה יותר. וכן, זה מעולה גם לאנשים שרוצים לכתוב טוב יותר ברשתות החברתיות. רגש זה רגש.

2. להרגיש בזמן הדיבור – בתוכניות הריאליטי שבהם אנשים שרים, השופטים מכווינים את המשתתפים להתחבר רגשית לשיר שלהם. בין אם זה זמר שיחשוב מתי הרגיש את הרגש שעליו הוא שר, בזמן שהוא שר. ואפילו אם קרה לו משהו שדומה לנושא השיר. וזה לא מקרי.

למי מאתנו לא קרה מקרה שהוא שמע שיר שריגש אותו. או שיר שהקפיץ אותו. או שיר שהרגיע אותו. ובדיוק באותה המידה, גם אנשים כריזמטיים גורמים לנו להרגיש את מה שצריך. גם הם "טוענים" את המילים שלהם באותה אנרגיה רגשית.

איך הם עושים את זה? ההכוונה של שופטי הריאליטי נכונה גם פה. כשאנחנו לא רק מדברים על מה שהרגשנו אלא ממש "נכנסים לזה", אנחנו גם מרגישים את מה שהרגשנו באותו האירוע. בגלל זה, לשומעים קל להזדהות עם הדבר שהרגשנו אז.

באותה המידה, כשנרצה לרגש אנשים הרבה יותר, ניכנס בעצמנו לתחושה שנרצה שירגישו. בצורה מפתיעה, אם באמת נרגיש את הרגש המתאים בזמן הדיבור, גם השומעים ירגישו אותו. ואם הצלחנו להזיז אנשים רגשית, הם כבר איתנו. ואנחנו, שלב אחד קרוב יותר לכריזמה.

3. להפסיק להתאפק – אי אפשר לנפח בלון בלי לדחוס לתוכו אוויר. להחזיק קצת אוויר אחורה. או שמנפחים או שלא. ובאותה המידה, גם רגשות. אי אפשר להיות מאופק ולשדר רגש בצורה סוחפת. או שנפתחים או שלא. או שמשדרים את הרגש, או שסתם עושים "כאילו".

לכן, אם נרצה לסחוף רגשית, נשתמש בידיים שלנו כדי לתמוך במסר. נשען קדימה. נדבר בצורה שמאפיינת את אותו הרגש. לא בצורה מוגזמת כמובן. אלא בצורה שזורמת טבעית כשאנחנו מרגישים רגש או תחושה שכזו.

אני יודע, יש אנשים שקצת יותר מאופקים. רק שגם אם אנחנו מאופקים יחסית רגשית, זה לא אומר שאסור לנו לבדוק את הגבולות שלנו. לא להיסחף רגשית. אלא לשחרר טיפה את הידיים. להניע אותן (לא לנפנף, רק שיזוזו קצת). לשדר טיפה יותר.

נקודה חשובה: אם לא ברור לך איך, אולי כדאי לצפות קצת בסרטונים של מרצים או נואמים. במיוחד כאלה שלדעתך הם טובים. שקהל אוהב אותם. ולחקות. טיפה. מול המראה בבית. ובהדרגה, לשלב את זה טיפה יותר בשיחות. לבדוק איך זה עובד. וזה יעזור המון.

עכשיו, נסיים להיום. ואני, אשמח לשמוע: מה דעתך על המאמר?

שיהיה לך שבוע מעולה,
ליאור