מהו ההרגל הלא מודע שמקשה עלינו להתמיד עם הדיאטה פעם אחר פעם? (ואיך הוא קשור לנטייה לאחר)

היי,

בפעם הקודמת הסברתי מהן 10 טעויות השיחה שכולנו עושים וגורמות לאנשים לאבד ריכוז בשיחה אתנו. היום (ולבקשת הקוראת אפרת), נדבר על 2 נושאים שנדמה שאינם קשורים ובצורה מפתיעה, הם מאוד קשורים. אז יאללה נתחיל:

וידוי קליל

על פניו, לא היה אמור להיות שום דבר מיוחד באוכל. ממש כמו בנשימה. זה משהו שהגוף שלנו דורש. אנחנו אמורים לספק לו. ובזה זה נגמר. פשוט. על פניו בכל אופן. רק שמשום מה, המין האנושי פיתח את העיסוק בצורך הבסיסי הזה לרמת אמנות.

אני יודע, יש כאלה שאוכל לא מרגש אותם. הם פשוט לא הרוב. לרובנו יש העדפות. אוהבים דברים מסוימים ושונאים אחרים. זה מאוד קשור לאוכל שאכלנו בבית, כשהיינו ילדים. למידת הפתיחות שגידלנו כלפי סוגי מזון מגוונים כשהתבגרנו. ולחוויות שעברנו שקשורות לאוכל.

אז נתחיל בווידוי. אני אוהב אוכל. מתענג על כל מחשבה עליו. נהנה לבשל אותו. לא משנה מאיזו עדה. פשוט שיהיה טעים. רק שבגיל מסוים (זה היה 26, נדמה לי) גיליתי משהו נוראי. האוכל לא נעלם מעצמו. לא מתאדה לאחר האכילה. ולפעמים משאיר משקעים בצורת שומן.

פתאום, מהבחור הגבוה והרזה שאוכל מתי שבא לו, התחלתי לשים לב מה אני אוכל. התחלתי להשמין. וזה הפריע לי. גם כי עמדתי מול קהל. ויותר חשוב מהקהל, הייתי אני. לי לא התחשק להיות שמן. ולא, אין לי בעיה שאחרים יהיו שמנים או לא. זה לא הוויכוח הזה.

להתנגד להתנגדות

מאז אותה התקופה, התחלתי להילחם במשקל. תמיד היו לי 5-10 קילו שיכולתי לאבד. ולמרות שאני שומר על הכושר שלי, זה רק חצי מהעבודה. ללא בקרה על כמות האוכל שאני אוכל, לא יעזרו גם אימונים אינטנסיביים יותר. שלא לדבר על כך שאין לי זמן לאימונים כאלה.

לא משנה כמה ניסיתי בהתחלה להילחם באוכל, היה נדמה שהוא מנצח. כל כך הייתי רגיל לאכול מה שבא לי, שפתאום היה מוזר לי להפסיק. וגיליתי את מה שגילו כבר מזמן ב-NLP – ככל שמתנגדים למשהו יותר, כך הוא מתחזק אצלנו בראש.

מרוב מחשבות על "לא לאכול", רק נהייתי יותר רעב. רק חשבתי יותר על אוכל. והייתי מוצא את עצמי עובד מהבית, בשעה 11 ופתאום גולש לאיזה מתכון. "בטעות". רק כדי לוודא שיש לי את הרכיבים בבית. ומפה לשם, שוב אוכל ומגזים.

מכיוון שזה לא עבד לי, חיפשתי פתרון אחר. רק שלא ידעתי מה באמת הבעיה. אלא רק שאני רעב. והחלטתי להבין מה הבעיה עם זה שאני רעב. הרי רעב זה טבעי. הגוף דורש חומרי גלם כדי לתפקד. נשמע הגיוני.

אז הלכתי לאכול. ופתאום שמתי לב למשהו מעניין. סיימתי הכל מהצלחת. ולא רק שסיימתי הכל מהצלחת, הייתי לוקח עוד מנה. אני אסביר למה זה מעניין. הקיבה שלנו היא בגודל של אגרוף. אז מאיפה הדחף להעמיס כמויות אוכל עצומות עליה?

לסיים הכל מהצלחת

זה לא משנה באיזה עדה גדלנו. ההרגל לסיים הכל מהצלחת נמצא שם ברקע. מגיל צעיר מאוד. כי אם לא נאכל הכל… משהו יקרה. מישהו יכעס. מישהו ייעלב. וזה גם ככה טעים. אז למה לא לסיים הכל. ואם סיימנו, אז כנראה שזה היה טעים. אז מן הסתם שמים לנו עוד מנה.

רק שההרגל לסיים הכל מהצלחת נמצא שם ברקע גם כבוגרים. לא באמת מתמוסס בזיכרונות הילדות. והוא זה שגורם לנו להעמיס על המערכות הפנימיות שלנו. אלו שאמורות לפרק כמות מסוימת של אוכל. לנתב אותו למערכות שצריכות את חומרי הגלם הללו.

באותו המסע, גיליתי את עצמי שוב ושוב חוזר על אותו ההרגל. בארוחות משפחתיות ובארוחות שהייתי אוכל עם עצמי. צלחת ריקה לאחר צלחת ריקה. תחושת מלאות אחת אחרי השנייה. והחלטתי לחקור את זה יותר לעומק. עד שגיליתי את השיטה היפנית.

היפנים, כך נטען במאמר שקראתי (ואימצתי), מאמינים שצריך להשאיר על הצלחת חלק מהאוכל. לא את השאריות הלא אכילות. אלא אוכל אכיל. קצת. לא הרבה. משהו כמו 10% מהמנה. משהו בצורה החשיבה הזו היה מאוד מסקרן. בעיקר כי היא פתרה 2 בעיות במכה.

מצד אחד, זה מלמד את המוח שלנו להיעצר. לא לאכול מתוך הדחף האוטומטי "לנקות את הצלחת". בעיקר כי אחרי צלחת אחת שהתרוקנה, תבוא עוד אחת. ומצד שני, זה מביא אותנו למצב, בו אנחנו 90% שבעים ולא מפוצצים. ואז מרגישים טוב יותר בסיום הארוחה.

מה הקשר בין צלחות מלאות לאיחורים כרוניים?

עם השנים (ולאחר שאימצתי את צורת החשיבה החדשה הזו בנוגע לאוכל), גיליתי שאותה תבנית החשיבה חוזרת על עצמה אצל אנשי הצלחות המלאות. רק שהפעם, מזווית אחרת. משום מה, יש להם נטייה סדרתית לאחר למקומות.

כשמסתכלים על ההרגל לאחר באופן סדרתי, יש מספר גורמים שיכולים לגרום לכך. רק שהמפתיע מכולם, הוא הרצון להיות יעילים. כן. מה ששמעת. הרצון להיות יעילים. ואני אסביר בדיוק למה אני מתכוון:

בהרבה מאוד מקרים, המאחרים הכרוניים מוצאים את עצמם זמן קצר לפני היציאה מהבית חושבים על משהו. ולא סתם על משהו. אלא על משהו שמציק להם. משהו שהם יודעים שהם צריכים לעשות. והם באמת רוצים לנצל את הזמן הקצר הזה בצורה נכונה.

רק שהם כבר באמצע הביצוע שלו. נסחפים לתוכו. בדיוק כמו לסיים צלחת ולקבל עוד אחת שצריך לסיים. והם לא שמים לב שהם מאחרים לזמן הנכון לצאת מהבית. ומכאן נגזרות כל שאר הסיבות: ניהול זמנים לא נכון, יציאה מהבית בדקה התשעים (ו-2) וכן הלאה.

בפועל, הרצון להשלים כל משימה עד הסוף ובכל מחיר, עשוי לפגוע בנו. לדחות דברים אחרים שלפעמים דחופים וחשובים יותר. ואם הייתה לנו רק שיטה אחת פשוט שלא להשלים משימה, כשיש אחת דחופה יותר… רגע. יש לנו אחת. השיטה היפנית.

איך אפשר ליישם את השיטה היפנית כדי להפסיק לאחר?

על פניו, זה אמור להיות מאוד פשוט. הרעיון הוא להשאיר 10% מהמטלה על השולחן לפעם הבאה. להרגיל את עצמנו לא לסיים כל משימה בזמן אמת. אלא אם היא דחופה מאוד. ולא, אני לא מתכוון ל"דחוף לקוח". כי כל לקוח בטוח שמשימת הרגע האחרון שלו היא דחופה.

אז אילו משימות ניתן להשאיר ב-10% פתוחות להמשך? מכיוון שאנחנו לא רוצים לדחות הכל (גם לאחר וגם לדחות הכל, זה לא עילוי), אנחנו רוצים בגדול לסיים כל משימה שנוכל. רק את אלה שאנחנו מבצעים, זמן קצר לפני שאנחנו חייבים לזוז.

ואם אלה משימות מאוד דחופות? אז נתרגל לבצע אותם לפני ונדחה את אלו שאינן דחופות לרגע שלפני היציאה. כך, שום דבר מהותי לא יקרה אם נמשיך אותן אחרי שנחזור. או מחר. וכך, נשחרר את הדחף ונוכל לצאת ולהגיע בזמן.

נקודה חשובה לסיכום: אחרי תקופה מסוימת, נוכל להפסיק לדחות את סיום המטלות. בעיקר כי משהו ישתנה אז בראש שלנו. משהו ישתחרר. משהו שיאפשר לנו לסדר את המשימות שלנו לפי רמת העדיפות. ולא לסיים את מה שלא דחוף ומפריע לנו לצאת כדי להגיע בזמן.

זהו להיום. עכשיו, אשמח לקרוא בתגובות שפה למטה: מה דעתך על המאמר?

שיהיה לך המשך יום מעולה,
ליאור