9 טעויות שפת גוף קטנות שיכולות להחריב את הרושם הראשוני כלפיך בראיון עבודה

היי,

בפעם הקודמת, הצגתי 3 טריקים לא מוכרים שישפרו לך את הריכוז ואת היכולת להיזכר בקלות. היום, רציתי לדבר על טעויות שאנשים עושים בראיונות עבודה. טעויות מהסוג שסוגר להם את הדלת. אפילו שעל פניו, הם הכי מתאימים לתפקיד. אז יאללה, נתחיל:

בהבעת חוסר שביעות רצון מנומסת

היא מעולם לא הייתה בחדר יותר גדול מזה. והוא, ישב באמצע. ההגעה לשולחן שלו דרשה ממנה מספר פסיעות. היא חייכה במבוכה. התיישבה. חוששת מהבאות. ולא שהיו לה יותר מדי סיבות. אחרי הכל, הצטיינה בעבודה. הצטיינה בלימודים. פשוט הייתה מעולה.

רק שבמציאות התוצאות נראו אחרת. פעם אחר פעם אמרו לה שלא. לא מתאימה הפעם. אולי בפעם הבאה. והאכזבה הנקודתית החלה לחלחל פנימה. מביאה אותה לחשוב שאולי לא הייתה טובה. ושלא היה טעם לכל העניין.

את ההורים שלה זה לא שכנע. אם הבת של השכנים מצאה עבודה, גם היא אמורה. אחרי הכל, היא הייתה תמיד המצטיינת. אלא שהמראיינים כנראה חשבו אחרת. כי אחרת קשה להסביר למה היא מחוסרת עבודה במשך כל כך הרבה זמן.

ושם, היא ישבה. ענתה על כל השאלות. מאוד רצתה שיקבל אותה. עשתה כמיטב יכולתה. רק שמשהו בהבעת הפנים שלו הראתה חוסר שביעות רצון. מנומסת כמובן. אבל הוא לא היה מרוצה. כאילו חיכה שהבא בתור כבר ייכנס. משהו שם לא עבד כמו שצריך.

כשהגוף שלנו לא עוקב אחרינו

כשרוב האנשים חושב על שכנוע, הוא חושב על אמני מילים. אנשים שיודעים להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון. רק שלעתים קרובות, גם אם נגיד את הדבר הנכון ביותר הוא לא יעבוד. והסיבה הראשית לכך (כמו שמסבירים בכל קורס NLP) הוא חוסר עקביות. ואני אסביר:

חוסר עקביות הוא מצב שבו הדבר שאנחנו אומרים מתנגש עם הדבר שאנחנו משדרים בשפת הגוף, בקול וברמת ההתלהבות שלנו. במצב של חוסר עקביות, אנחנו מאבדים אמינות מרגע לרגע. אפילו אם האדם שמולנו הוא לא אומן שפת גוף או מומחה ל-NLP.

במילים אחרות, על מנת לשדר את המסר שלנו אנחנו צריכים "ליישר" את המילים עם שאר התקשורת שלנו. להגיע למצב שבו התקשורת מתואמת בכל הערוצים. מילולית ובלתי מילולית. ומעבירה בהם את אותו המסר בדיוק. או לפחות מסר תומך.

9 הטעויות שיכולות להחריב את הסיכויים שלך להתקבל לעבודה

הטעויות הבאות יכולות לעלות לך בסיכוי להתקבל למקום עבודה רצוי. אם כבר מצאת או שיש לך ותק במקום העבודה שלך, רצוי לשתף את המאמר לחבריך כדי לעזור גם להם. בשביל זה יש חברים, לא?

אלה הן 9 הטעויות הנפוצות ביותר שיכולות לפגוע בסיכויים שלך להתקבל למקום עבודה:

1. שפת גוף שפופה ומתכנסת – הרבה מאוד אנשים מדברים על שפת גוף סגורה. מתמקדים בשילובי ידיים ורגליים. רק שזו לא הפואנטה של שפת גוף סגורה. כי אין דבר רע בשילוב ידיים בזמן הקשבה. אחרי הכל, מלמדים אותנו לשבת בצורה הזו מאז הגן.

הכוונה האמתית בשפת גוף סגורה היא התכנסות. כאילו התחבאות בתוך עצמנו. וכדי למקד, נשים לב במיוחד ליציבה ולכתפיים שלנו. אם אנחנו יושבים בצורה שפופה כשהכתפיים שלנו מכווצות, אנחנו משדרים משהו כנוע. משהו חסר ביטחון. וזה ההיפך המושלם מהרצוי.

מה כן לעשות? כדי לשבת נכון, חשוב לשבת זקוף. לא יותר מדי. רק לדמיין שחוט דמיוני עובר דרך עמוד השדרה שלנו כלפי מעלה. יוצא מהראש. ואז פשוט לדמיין כאילו מישהו מושך אותו למעלה קלות. להתיישר. להרגיע את הכתפיים. ולתת להן לצנוח למקום טבעי ורגוע.

2. פלישה למרחב האישי – לכל אחד מאתנו, יש אזור דמיוני בן מספר סנטימטרים מסביב לגוף. כמו הילה שכזו. בלתי נראית לעין. לאזור הזה, אנחנו לא מאפשרים לכל אדם להתקרב. גם חברים קרובים שמותר להם "לפלוש" אליו, מוזמנים לשם ל-3 שניות לכל היותר.

עכשיו, כשאני אומר אזור דמיוני מסביב לגוף אני מתכוון לכל הגוף. כולל ליד. בגלל זה אגב לחיצות יד ארוכות מדי מרגישות מוזר. כי בתום 3 השניות, הלוחץ מאבד את הויזה שלו למרחב האישי שלנו. ויוצאי הדופן היחידים הם אנשים שאיתם יש לנו אינטימיות אמתית. כמו בני זוג.

במילים אחרות, עדיף להימנע בראיון עבודה מפלישה למרחב האישי ככל האפשר. לחיצת יד קצרה ויציבה. לא חזקה ולא חלשה. בטח שלא להתחיל להתחבק ולהתנשק. כן, גם אם זה רק על הלחי. לעתים קרובות, עודף "חום אנושי" שכזה יגרום למראיין להירתע מאתנו.

מה כן לעשות? בגדול, ללחוץ את היד בצורה מנומסת ולשחרר. ובשאר הזמן להימנע ממגע מכל סוג שהוא. הם לא חברים שלנו. וכן, גם אם אנחנו רגילים לתקשר ככה עם אנשים. ולא, זה לא משנה את היותנו אדם חם. את זה נשמור לשלב פחות רשמי, אחרי שהתקבלנו.

3. העלאת הסנטר – אין שום דבר יותר מגעיל מלפגוש אדם שמתנשא עלינו. אף אחד לא אוהב את זה. רק שלפעמים, אנשים עשויים לשדר התנשאות בטעות. מבלי באמת להתכוון להתנשא. ומבלי לחשוב שהם יותר טובים מאחרים.

האשם הגדול פה הוא הסנטר. כאשר אנחנו מסתכלים על אדם באופן ישר הכל בסדר. כל עוד הפנים נוטות קדימה. רק שברגע שהפנים נוטות טיפה אחורה והסנטר עולה, אנחנו מתחילים לשדר התנשאות. ואם הפנים נוטות קצת הצידה… אפילו יותר גרוע.

מה כן לעשות? לשמור את הפנים שלנו כך שיהיו ישרות מול האדם שמולנו. וכן, מותר טיפה להוריד את הפנים כדי להביא סקרנות. רק לא יותר מדי. כי זה ממש מוזר לדבר עם מישהו שהסנטר שלו נוטה יותר מדי כלפי פנים.

4. הנהון מוגזם – יש קשר בלתי ניתן לניתוק בין הנהון לבין חיפוש של אישורים. בדרך כלל, אנחנו נוטים להנהן כשאנחנו רוצים לגרום לאדם להרגיש מרוצה. לשדר לו שדבריו מובנים. ושאנחנו מסכימים אתו. רק שהגזמה בכל דבר היא רעה.

כשאנחנו מהנהנים בצורה מוגזמת, זה מסגיר את העובדה שאנחנו מנסים בכוח לגרום להם להרגיש מרוצים. ובצורה מפתיעה, אנשים לא אוהבים את זה. הם רוצים הערכה. פשוט כשהיא כל כך מלווה בהזדקקות… זה גורם להם לחשוב מה לא בסדר.

מה כן לעשות? להוריד בצורה משמעותית את כמות ההנהונים. להנהן רק כשהוא שואל שאלה. וגם אז, עדיף ללוות את ההנהון במענה על התשובה שהוא לא רק "כן" או "לא". כדי להראות שאנחנו מקשיבים. ולא סתם מהנהנים ללא שליטה.

5. חוסר קשר עין – אני יודע, יש אנשים שקשה להם לשמור על קשר עין לאורך זמן. זה מביך אותם. זה בסדר. זה גם לא נדרש, אם נדבר בכנות. רק שאם אנחנו לא שומרים על קשר עין בכלל… זה כבר משדר את הדבר הלא נכון. ולהיפך.

אדם שלא שומר על קשר עין בכלל יוצר רושם של חוסר ביטחון. לפעמים אפילו של התחמקות או של חוסר כנות. ושם זה נהיה כבר בעייתי. כי אלה לא בדיוק התכונות שאנחנו רוצים לשדר למעסיק פוטנציאלי.

מה כן לעשות? לשמור על קשר עין במשך רוב הפגישה. לא כל הזמן. מותר להסיט את המבט מדי פעם. רק שחשוב לשמור על קשר עין. בעיקר כשאנחנו מספרים על עצמנו. ואם לא ברור לך באיזה עין להתמקד, אפשר פשוט להסתכל לאזור שבין הגבות.

6. עודף קשר עין – בהמשך לסעיף הקודם, יש כאלה שקראו שהם חייבים לשמור על קשר עין. אז הם בוהים באדם שמולם. לפעמים כל כך חזק שאפשר להרגיש אותם בראש שלנו. וזה מציק. ממש מציק. אפילו קריפי מאוד.

הסיבה לזה היא מאוד פשוטה. הם לא הבינו את מהות העניין. קשר עין אמור לתת הרגשה מוגנת. ליצור תחושת ביטחון חברי. אפילו חום בין אישי. והם מתמקדים בלהוכיח שיש להם עיניים. ושהם יכולים לנעוץ אותן. רק שהתחושה היא נוראית.

מה כן לעשות? לשחרר קצת את שרירי העיניים. ממש לעצום אותן ולדמיין לרגע איך הן נרפות. לפתוח אותן בצורה חלקית. לא מעט מדי. ובטח שלא לפעור אותן. או לנעוץ אותן. פשוט לשמור על מבט יציב ורגוע לאזור שבין הגבות. כאילו שהעיניים מחייכות ומחבקות את האדם שמולן.

7. בריחה למספרים ואותיות – זה קורה לנו המון במעליות. או בכל מקום שלא נוח לנו. אנחנו מחפשים אותיות ומספרים. מתרכזים בהם. קוראים. רק כדי להימנע מקשר עין. ולפעמים זה יותר חמור. כי זה גורם לנו להביט ללא הפסקה בשעון. או רחמנא לצלן בטלפון הסלולרי שלנו.

על אחת כמה וכמה, בראיון עבודה. אם יש משהו שמסמל חוסר סבלנות וחוסר כבוד זה זה. אדם פינה זמן כדי להבין אם אנחנו מתאימים כדי לעבוד אצלו או בחברה שלו. ואנחנו מתנהגים כאילו שאין לנו סבלנות אליו. אפילו אם אנחנו לא מתכוונים. זה הרושם שנוצר.

מה כן לעשות? להגדיר לעצמנו (ממש לפני הריאיון), מה באמת חשוב לנו להגיד בו. מה חשוב לנו לספר. וליצור שיחה זורמת, נעימה וקלילה. להבין שהם לא שם כדי לבחון אותנו. או כדי להכשיל. אלא כדי לבדוק אם אנחנו מתאימים. גם מקצועית וגם אישית.

עצם המיקוד בדברים המעניינים שבפגישה, תפוגג את חוסר הנוחות. הרי היא נובעת מהלחץ. מכך שאנחנו מרגישים שאנחנו נבחנים. ברגע שנפנה את תשומת הלב שלנו למהות הריאיון (רק לוודא ששני הצדדים מתאימים ורוצים) לא יהיה לנו דחף לברוח ממנה.

8. משחק יתר עם האצבעות – חוסר נוחות לא מתבטאת רק בבריחה למספרים ואותיות. מדי פעם, היא גורמת לגוף שלנו לנסות לפרוק אותה. ואחת הדרכים הראשיות היא משחק יתר עם האצבעות. או אם יש, משחק עם משהו (כמו עט) ביד בצורה אובססיבית.

רק שאצל חלק מהאנשים, זה הפך להרגל. הרגל, שכבר לא קשור ללחץ. סתם הרגל של לשחק עם האצבעות. או עם הידיים. או עם עט. או עם כל דבר. וזה עדיין משדר לחץ, חוסר ביטחון ועצבנות.

מה כן לעשות? להתרגל לדבר עם הידיים. זה ייתן להן תעסוקה. יאפשר לפרוק אנרגיה עודפת. רק שחשוב פה לשים לב שהתנועות צריכות להיות קטנות (אזור המותניים). בקצב סביר. ולתאר בכלליות את מה שאנחנו אומרים.

9. רצינות יתר – אני יודע, ריאיון עבודה זה דבר רציני. אנחנו באים להוכיח את המקצועיות שלנו כדי שיעסיקו אותנו. רק שכל אדם שהוזמן לריאיון מתאים לעבודה מבחינה טכנית. ולמרות שגם את זה חשוב להציג, זה לא כל מה שאנחנו אמורים לעשות שם.

בגדול, אנשים רוצים להעסיק אנשים כמוהם. אנשים שיהיה להם כיף לעבוד איתם. אנשים שהם יסתדרו איתם. וכמובן, אנשים שידעו לעשות את מה שהם אמורים. וכשאדם מפגין רצינות יתר, אפילו אם זה בגלל לחץ, זה לא הרושם שנוצר.

מה כן לעשות? קודם כל להבין שכימיה היא הבסיס להכל. אפשר להוריד הילוך עם הרצינות. להיות קצת יותר רגועים. לענות על השאלות ולחייך קצת. לא צריך להתחיל להסתחבק ולהריץ דאחקות עם המראיין. ועדיין, אפשר להתחמם טיפה ולדבר בצורה קצת יותר מחויכת.

נקודה חשובה לסיכום: אם טעית במהלך ראיון עבודה, זה לא נורא. הרשימה הזו נועדה לאימון ולשיפור. לא ל"עשיית חשבון פנימית" בזמן אמת. כי אז, התעסקות בדבר שעשית לא נכון מסיחה אותך מהעיקר: לצלוח את הרעיון ולהתקבל.

אם טעית בזמן אמת, הרעיון הוא להמשיך הלאה. בדיוק כמו שאצן לא יפסיק לרוץ אם לא החל לרוץ נכון. הוא מתקן תוך כדי ריצה. וככה גם אנחנו נתנהג. תוך מספר תרגולים (לא יותר מדי), נראה שיפור משמעותי. וזה גם יתחיל לבוא אוטומטית במהרה.

זהו להיום. עכשיו, אשמח לשמוע בתגובות: מה דעתך על המאמר?

שיהיה לך שבוע מעולה וחג חנוכה שמח,
ליאור