היי לכולם,
בדיוק עכשיו, כשאנו על סף שנה חדשה וכולם שולחים ברכות במייל, בהודעות SMS והמשקיעים שבכם אפילו מתקשרים לומר את הברכה בצורה אישית, הייתי מעוניין כי תעצרו לשנייה ותחשבו על משהו שעוד לא חשבתם עד עכשיו – על הברכה שעוד לא שלחתם לעצמכם.
אני לא מתכוון, אלא אם באמת תרצו, לשלוח לעצמכם הודעת ברכה לשנה החדשה אלא למשהו קצת שונה, כמו שתקראו בהמשך.
אחת מהנחות היסוד של ה-NLP מניחה כי אנשים והתנהגות הן לא אותו הדבר מכיוון שאנחנו יותר מאשר ההתנהגות שלנו.
למרות שהמשפט הנ"ל נראה כמובן מאליו, לעתים קרובות מאוד נמצא מקומות שבהם אנחנו מגדירים את עצמנו לפי היכולת שלנו או לפי תכונה מסוימת שאנחנו הופכים למעין זהות משלנו – אדם שמרגיש אשם בנוגע למשהו הופך מהר מאוד ל"אכול אשמה", אישה ששוקלת מעל המשקל הרצוי עבורה הופכת ל"אני שמנה" וכל שאר התכונות האחרות נשפטות דרך אותה תכונה ראשית שהופכת לזהות.
הזהות הזאת, שאנשים רבים בונים לעצמם, נוצרת בדרך כלל מתוך התנסות חד פעמית (בין אם זוהי התנסות ראשונית שקיבעה מחשבה מסוימת על עצמנו ובין אם זה משהו שנאמר על ידי דמות סמכותית ואימצנו אותה) וחיזוקה דרך הוכחה מתמדת, כמעין אמונה שמגשימה את עצמה.
ברגע שהזהות הנ"ל מקבלת תוקף על ידי ההוכחות אותן אנו מוצאים בכדי להוכיח לעצמנו כי האמונה החדשה הינה נכונה, אנו מתחילים לתת לה תכונות ולחוש כאילו היא מנהלת את חיינו. הבחור אכול האשמה מתחיל להתנהג בצורה דיכאונית כי האשמה מביאה אותו לכך, והבחורה השמנה מתחילה למצוא מקלט באוכל ולהיכנס למשטרי דיאטה שונים ומשונים.
מילה היא מילה
אדם חכם אמר פעם כי אנו תמיד נגיע למקום שבו אנחנו מתמקדים, לטובה ולרעה. כאשר אנו מתמקדים בחוסר ההצלחה שלנו בעבר, אנו מונעים מעצמנו ללמוד להצליח באותו הדבר בעתיד.
אותו אחד שנכשל פעם בחשבון והסבירו לו כי הוא הומאני ולכן מקצועות ריאליים זה לא עבורו, יקבל את הגזירה שנגזרה עליו בילדותו ויכוון את עצמו מראש הרחק מכל אותם תחומים המוגדרים כ"ריאליים".
צורת חשיבה זו שנוצרה אצלנו עם השנים, נוטה להכשיל אותנו ואינה טבעית עבורנו. עם זאת, למדנו לקבל אותה כנכונה, מכיוון ש"ככה נהוג" ו"זה מה שיהיה".
כשאני קובע כי צורת חשיבה זו אינה טבעית עבורנו, אני מבסס זאת על העובדה שכתינוקות, עוד לפני שלמדנו על למידה, ידענו ללמוד בצורה המדהימה ביותר – ניסינו לעמוד ובהתחלה זה לא עבד ולכן עשינו זאת בנחישות שוב פעם ושוב פעם עד שהצלחנו.
עכשיו תארו לעצמכם תינוק שמחליט כי לאחר שלא הצליח לעמוד בפעם הראשונה הוא מוותר על עמידה או לאחר שלא הצליח ללכת הוא מוותר על הליכה.
חלק נכבד מהסיבות לכך שאיבדנו את המוטיבציה והנחישות שהייתה לנו כתינוקות לעשות שוב ושוב עד שנצליח נובע דווקא מצורת שימוש לא נכונה בשפה שלנו.
המציאות שלנו, כמו שאנחנו תופסים אותה, נוצרת מהדרך שבה אנחנו מסבירים לעצמנו את המציאות, או רואים אותה בעיני רוחנו שלמדנו. תבניות שפה בהן אנו משתמשים כדי לדבר עם עצמנו ועם אחרים, משקפות מצד אחד את אותה תפיסת מציאות (ה"מפה" שלנו) ומצד שני גם מגדירות שוב את המציאות שלנו עבורנו.
במקרה הזה, אנחנו מגדירים לעצמנו כיום, את היכולת שלנו בעתיד לפי ההצלחה או חוסר ההצלחה שלנו בעבר. הבשורה הטובה היא, שמכיוון שעכשיו נהיינו מודעים לעניין, נוכל לבחור להתנהג אחרת.
סוף מעשה במחשבה תחילה
מכיוון שאנחנו כבר בערב החג ואין לנו עוד הרבה זמן לקרוא מיילים ארוכים מדי, מעניינים ככל שיהיו, אני מעוניין לתת לכם טיפ שיעזור לכם להיפטר מהגדרות מיותרות שלכם את עצמכם, שמרחיקות אתכם מהתוצאות אליהן אתם מכוונים.
בהנחה שעצם כך שהיינו בזמן מסוים בני 6 ולא ידענו לנהוג לא מנעה מאיתנו בעתיד ללמוד לנהוג, מכיוון שידענו שיבוא היום ונוכל ללמוד זאת, כדאי שנניח שאם לא למדנו לעשות משהו, זה לא אומר שלא נוכל ללמוד זאת בעתיד.
כדי ליצור שינוי שיהפוך את השנה החדשה לשנת צמיחה אמתית נוכל לבצע שינוי קטן בדרך בה אנו מדברים עם עצמנו:
כל פעם שבה אנו תופסים את עצמנו מגדירים אותנו בדרך שמגבילה אותנו מלהגיע למקומות שאליהם אנו רוצים להגיע, נשנה את הזמן של המשפט לעבר ונוסיף אוטומטית את צמד המילים "עד עכשיו" בתחילת או בסוף אותו משפט ("עד עכשיו הייתי שמנה", "עד עכשיו הייתי אכול אשמה") ובכך תשאירו לעצמכם מקום לגדול מעבר לאותה חוסר הצלחה. מסקרן אותי לשמוע, עד לאן תצליחו להגיע בשנה החדשה שמתחילה לה בסוף השבוע מעבר למקום, אליו הגעתם עד עכשיו.
שנת הצלחה מדהימה לכולכם,
ליאור
