כשיש לך רק 2 דקות לפני תחילת המצגת: הטריק הטוב ביותר בעולם לנטרול פחד קהל

היי,

בפעם הקודמת דיברנו על 9 דברים שחשוב להפסיק לעשות על מנת ליהנות מיותר חופש בחיים. הפעם, רציתי לגעת בנושא שלא דיברתי עליו כבר הרבה מאוד זמן וחשוב לרוב האנשים בעבודה – התמודדות עם פחד קהל.

וזה היה הסימן לברכיים שלה להתחיל לרעוד

הם לא יכלו להפסיק להסתכל עליו. התהלך בחדר כאילו היה שלו. דיבר בצורה רהוטה. ידע בדיוק מתי לעצור בצורה דרמטית. קנה את לבם עם חצי חיוך שרמנטי. קרע אותם מצחוק עם בדיחות מתוזמנות היטב. כאילו דיבר ישירות לתת המודע שלהם. וזהו. עכשיו היא.

לא הייתה מחשבה שהפחידה אותה יותר מזו בו ידעה שעכשיו תורה. לעזאזל. איך אפשר להתעלות על מה שעשה שם. הם העריצו אותו. הם בטח מצפים שתתעלה מעל מה שעשה. ואין מצב שכזה. עם פחד הקהל שלה. וזה היה הסימן לברכיים שלה להתחיל לרעוד.

היא עצמה את העיניים, כאילו ציפתה להתעורר מסיוט נוראי. וכשפתחה גילתה שהיא עדיין שם. ועכשיו, כשהציגו אותה היא החלה לצעוד לעבר קדמת השולחן. מול כל המנהלים שלה. כל רגל הרגישה כאילו עשויה מבטון. היא לא ידעה איך היא הולכת לעבור את זה.

מה הבעיה עם רוב הטכניקות לפירוק פחד קהל?

ככל שעובר הזמן, כך ברור יותר כי הדרך להתקדמות בחיים תלויה בצורה מהותית ביכולת לדבר בפני קהל. את מי שלא רואים לא מקדמים. את מי שלא שומעים לא זוכרים כאדם שיכול לעזור כשצריך. וזה לא משנה עד כמה אנחנו טובים אם אנחנו בלתי נראים.

פחד קהל הוא אחד הפחדים הנפוצים ביותר בתרבות שלנו. ולא כי קהל נוטה לתקוף דוברים. אלא כי אנחנו תוקפים את עצמנו בשמו. מחשבתית כמובן. וזה מה שגורם לנו לרעוד, לנשום בצורה עמוקה ומהירה ולהינעל רק מעצם המחשבה לדבר בפני הקהל.

פחד קהל, בדומה לפחדי ביצוע אחרים, תוקף אותנו לפני עשיית משהו שאנחנו לא מיומנים בו (דיבור מול קהל). ובדיוק כמו הביצה והתרנגולת, צבירת המיומנות בו היא הפתרון לו אך היא דורשת מאתנו התגברות עליו על מנת לצבור בו מיומנות.

ב-NLP קיימות מספר שיטות לפירוק חרדות. השיטות הללו יעילות בצורה יוצאת דופן – פרק הזמן הנדרש לביצוען אורך בממוצע 5 דקות וההשפעה שלהן מחזיקה לאורך זמן. עם זאת, רוב טכניקות לפירוק פחדים מתבצעות מראש (לפני ההתמודדות עם הפחד) ולא בזמן אמת.

מה לעשות כשאנחנו באמצע התקף של פחד קהל?

אחת הטכניקות היעילות ביותר שיצא לי להכיר להתמודדות עם פחד קהל בזמן אמת היא זאת:

לפני שאנחנו עולים לבמה, במקום לחשוב מה יהיה או על מה אנחנו עומדים לדבר, עלינו לספר לעצמנו בקול מהי התוצאה החיובית שתהיה לנו בסוף ההרצאה. לא בראש. לא בעל פה. בקול. כן, מה ששמעת. ויש לזה סיבה.

כאשר אנחנו אומרים לעצמנו דברים במחשבה, קל לנו מאוד לסתור את דברינו. לנסות "לעמת את עצמנו עם המציאות". אנחנו רגילים לעשות את זה. עם זאת, כשאנחנו אומרים דברים בקול, עלינו לסנכרן את הקול שבראש עם זה שאומר את הדברים.

ואם חשבת שזה הסוף, זה לא. במקביל לאמירת התוצאה החיובית בקול, עלינו לדמיין איך זה ייראה להשיג את התוצאה החיובית שתהיה לנו בסוף ההרצאה בזמן שאנחנו אומרים את זה בקול. ולהרגיש איך זה ירגיש להגיע לשם.

ככל שנדמיין את התוצאה החיובית בצורה מציאותית יותר, נטמיע בתת המודע שלנו את התוצאה הרצויה בצורה טובה יותר ותחושת הפחד תתחלף בזו של ההתרגשות הרצויה. והדבר היפה בכל העניין – זה לוקח דקה, כך שנוכל ישר לאחר מכן לעלות לבמה ולהתחיל לדבר.

זהו להיום, עכשיו מעניין אותי לקרוא בתגובות שמתחת למאמר: מה דעתך עליו?

המשך חג פסח מעולה במיוחד,
ליאור