למה רוב האנשים לא יצליח ולך דווקא יש סיכוי? (זהירות: מאמר קצת אישי הפעם)

היי,

בפעם הקודמת, הבאתי צילום וידאו של שיעור NLP מלא מהקורס שמתקיים כרגע. הפעם, רציתי לגעת באחת הנקודות שהכי סיקרנו אותי תמיד – איך ליצור את הרגע הזה שבו ההצלחה מתחילה להתפתח?

איך להתחיל להצליח?

לפני 15 שנים בערך נתקלתי באדם שאמר לי שבני אדם יכולים להשתנות. וזה לא שלא שמעתי או קראתי שאנשים מתפתחים. או עוברים שינוי פנימי. או שאסון קורה להם ואז מתוך המצב הנורא הם מתחילים להצליח. מצד שני, זה הייתי אני. ואני הסתכלתי בו בחוסר אמון.

אבל זה לא הזיז לו. הוא דיבר בביטחון. קבע במילותיו את דבריו כאמת בשטח. ונורא רציתי שלא להאמין במה שאמר. אבל לא הצלחתי. היו לו הוכחות בשטח. הוא היה מיליונר. והכי גרוע. מהסוג שעשה את זה לבד בעצמו.

"כל מה שצריך לעשות הוא לקחת החלטה", הוא אמר. "נו, קיבלתי… מה עכשיו?", מלמלתי בציניות ישראלית טיפוסית. נו החלטה. איך מקבלים החלטה שכזאת. להצליח. ולמה שההחלטה הזאת תעבוד טוב יותר מכל החלטה אחרת שהחלטתי והתאדתה אחרי כמה ימים?

"מאסה קריטית", הוא אמר. "מאסה קריטית היא כמות החומר המינימלית שנדרשת ליצירת תגובת שרשרת גרעינית", הוא המשיך ואמר "וזה בדיוק הדבר שנמצא בינך לבין ההצלחה שלך – לאגור מספיק התלהבות ומשאבים טכניים ונפשיים עד שביום אחד – הכל ישתחרר".

אוקיי, זה נשמע הגיוני בגדול. משם ועד להבין פרקטית מה לעשות עם זה… זה כבר עולם ומלואו. שמתי את התובנה ב"קופסת התובנות" ושכחתי ממנה. ואיך שהוא, התובנה התעוררה 3 פעמים אחר כך, עד שהבנתי מה באמת צריך לעשות כדי להצליח.

שלוש נקודות של התעוררות

כשהפעם הראשונה קרתה הייתי בצבא. ישבתי בחדר החשוך לבד. ושאלה אחת בלבד עברה לי בראש. למה לחיות. וזה לא שהייתי אובדני או תכננתי להתאבד. פשוט רגע של ריקנות מילא אותי. חיפשתי סיבה לחיות. ולא באמת מצאתי אחת.

זה נכון שהגעתי מבית טוב וחם ואוהב. זה לא היה זה. זה נכון גם שהיו לי לא מעט חברים. גם בבית וגם ביחידה. ועדיין, לא מצאתי סיבה לחיים שלי. משהו שידחוף אותי קדימה. משהו שיגרום לי לקום בבוקר ולהסתער על החיים. כמו בסיפורים על המצליחנים.

רציתי למצוא משמעות לחיים שלי. והיא לא חיכתה לי. בשום ספר. וקראתי לא מעט.

כשהפעם השנייה הגיעה, הייתי איש מכירות מתחיל. אחרי סדנת "התפתחות אישית". סיימתי אותה. לא התפתחתי. פתרתי את כל האתגרים שהציבו מולנו. גם את אלה ש"אי אפשר לפתור בעזרת הגיון". את אלה פתרתי בקלות. לכל דבר יש הגיון. צריך רק להבין מה הוא.

אני זוכר שישבתי, בהיתי בתקרה ושאלתי את עצמי "זהו? זה כל מה שיש?". והתקרה לא ענתה. כי ככה תקרות. סתם יושבות שם. ולא ממש התחשק לי סתם לקום בבוקר כל יום וללכת לעבודה סתמית. להיות קליפה של אדם שרצה במעגלים עד שהיא מזדקנת ומתה.

רציתי לשבור את המעגל. ועדיין קמתי בבוקר למעגל שלי. והלכתי לישון אתו.

כשהפעם השלישית הגיעה, ישבתי בהרצאה במהלך התואר הראשון. הטלפון שלי רטט והבהב. כי הוא היה על שקט. ואז של הבחורה שלידי. ושל הבחורה שלידה. ושל הבחור שמאחוריי. והבנו שמשהו לא בסדר קרה. זה היה היום שבו אוטובוס התפוצץ בפיגוע.

חבר נהרג. ופתאום הלחץ מהלימודים הפך לעמום. הכל הפך לעמום כשאני חושב על זה. כאילו שכל התירוצים "כן ולא לעשות דברים" הפכו להיות דביליים. ואז הרגשתי שוב את הריקנות. את הידיעה שהקיום שלנו שברירי. ושאין לנו שום משמעות. אם לא ניצור אחת שכזאת.

החלטתי להתחיל לעשות עבורי. ליצור משמעות לחיים שלי. אבל מאיפה לעזאזל מתחילים. ומאיפה מביאים מוטיבציה.

לישון עם עיניים פתוחות

כשהשעון המעורר מצלצל בבוקר, הכי קל ללחוץ על כפתור הנודניק ולעצום עיניים. לחזור לישון קצת. לגנוב עוד קצת מתחושת הלילה. להתכרבל ולהתפלל לרגע (בין אם אנחנו מאמינים או לא) שהלילה יחזור לעוד מעט. ושהשעון צלצל בטעות.

כשהשעון המעורר של החיים שלנו מצלצל כל יום בבוקר, אנחנו עושים את אותו הדבר. מעדיפים לחזור לישון בשגרה שלנו. להתכרבל בתוצאות המוכרות. להתפלל שהכול יישאר כמו שהוא. למרות שהמציאות דורשת שינוי. ושהשעון צלצל בטעות.

כל זה עד שמשהו פותח לנו את העיניים. גורם לנו להבין שאנחנו יכולים יותר. לא הרבה. קצת יותר. בטיפה. ואנחנו רואים שפתאום החיים שלנו לא חייבים להיות כאלה. שמותר לנו "לצאת מהמטריקס". כן, גם לי מותר להשתמש בקלישאות.

זו יכולה להיות סדנה אצל איזה גורו התפתחות אישית כמו טוני רובינס שגרמה לך להסתכל על החיים ממקום של אחריות. זה יכול להיות קורס ב-NLP ששדרג לך את כלי התקשורת וקריאת שפת הגוף. זה גם יכול להיות משהו פשוט יותר כמו להפסיק לעשן לבד.

ואז, הדבר שקורה אצל רוב האנשים הוא בדיוק ההפוך לשינוי. הם לא רוצים באמת לקחת אחריות על החיים שלהם. הם רק רצו לראות שהם יכולים. ואז חוזרים לעשן. או לשאר התבניות הישנות של ההתנהגות שבהם השתמשו פעם. והעיניים שלנו שוב נעצמות.

זה לא בגלל שהם "דפוקים". הם לא. כאלה אנחנו כבני אדם בתרבות המערבית. מאפשרים. נחמדים. מעדיפים שמישהו אחר ייקח אחריות על ההתפתחות שלנו. שהוא יהיה הנהג בחיים שלנו. כי זה קשה. וככה אנחנו נוכל לישון בדרך. הוא גם ככה יודע לאן אנחנו צריכים להגיע.

ויש המון תירוצים למה לחזור למצב הישן: כי הסביבה לא בהכרח תומכת. או מדברת ב"שפת השינוי". ובעיקר כי היא מספקת לנו את כל התירוצים למה זה בסדר להיתקע בתוך השינה החברתית שרוב האנשים תקועים בה.

הרי אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן, נכון? אז לא יכול להיות שכולם טועים. ובגדול, יצאנו די בסדר, אז למה לשנות את המצב שהיה כמו שהיה כל השנים. "חוכמת ההמונים השלילית" נקרא לזה. ויש רק בעיה אחת – השיטות של "אז" כבר לא מניבות תוצאות "היום".

להתעורר קצת כל בוקר מחדש

יש כל מני דרכים להפוך מודעים למציאות שבה נוכל לעשות יותר. ושינוי שצריך להתרחש יתרחש. בהתחלה נראה שינוי קל בתוצאות שלנו שירמזו שהגיע הזמן. ואם נלחץ על כפתור ה"נודניק" כדי לחזור לישון, נקבל אותן בהמשך בצורה חזקה יותר. עד שנאלץ להתעורר.

באמת שאפשר להתעורר לפני שנגיע למשבר שיכריח אותנו להתמודד עם הצורך בשינוי. משבר כל כך גדול שלא תהיה לנו אפשרות מלבד התעוררות וקבלת שליטה בחיים שלנו. ולא, אני לא מדבר על לקיחת מאמן אישי או קורס להתעוררות נקודתית.

אני מדבר על התעוררות מלאה. וזו הסיבה האמתית שבגללה אנשים קוראים את הבלוג הזה. אנחנו (וכן, גם אני) לא פה רק כדי שמאמר כזה או אחר יעיר אותנו. אנחנו מהאנשים שרוצים יותר. וככאלה, עלינו להבין במוקדם או במאוחר כי זו האחריות שלנו להתחיל לעשות.

זה לא באמת עניין של החלטה. "החלטות" כבר עשינו מספיק. ואנחנו יודעים בדיוק מה צריך לעשות כדי להשיג את המטרות שלנו. העניין הוא עניין של עשייה. עשייה אמתית. שמתחילה בהתרגשות. התרגשות מלעשות דבר חדש. שזזה במהירות בבטן.

זו הסיבה שבגללה הבלוג הזה נכתב – כדי לספק לך כוח וכלים לצאת לדרך. ליצור מצב שהמאסה שלך תהיה כל כך קריטית עד שעשייה תהיה הברירה היחידה שלך. במקום משבר. כי זו אפשרות טובה הרבה יותר.

והשאלה היחידה שנשארת עכשיו היא – מה חשוב לך להתחיל לעשות ואיך הצעד הראשון לקראתה יתבצע עוד היום?

שתהיה לך שנה מעולה,
ליאור