היי,
בשבוע שעבר נגעתי בחשיבות כתיבת בלוג ליכולת לרתק אנשים (ו-7 כללי אצבע לכתיבה בקלות). הפעם רציתי לדבר על הדבר היחיד בעולם שזהה אצל כל האנשים בעולם ועם זאת, יש לנו תחושה שאף פעם אין לנו מספיק ממנו – הזמן.
מסביב לשעון ב-24 שעות
היא רצה. חייבת להספיק לאסוף את הילד מהגן. נכנסה למכונית ויצאה לפקקים. לוח הזמנים היה מתוכנן עד השנייה האחרונה. הכל היה מסודר לפי ההערכה שלה לתנועה בדרך. היא תגיע בזמן. אחרי הכל, אסור שירגיש כאילו באו לקחת את כולם ואותו השאירו.
מאז שקמה לא הייתה לה שנייה לנוח. גם עכשיו, בזמן ההזדחלות בפקק האין סופי היא כבר תכננה את הערב. מה יהיה על השולחן. עם מי היא צריכה לדבר ועל מה. מה הילדים צריכים להספיק לעשות היום. מה חשוב לסגור לפני שהיום יסתיים.
מהשנייה שתיכנס לבית, הכל צריך להיות מתוקתק. הפסקה קלילה לקפה תגיע רק אחר כך. גם היא תהיה קצרה. יש עוד המון להספיק. וזה תמיד הרגיש כאילו שאין מספיק זמן ביום. אם היה, היא הייתה חוזרת להתעמל קצת. או הולכת לשבת לקפה עם חברה.
היא ראתה את אלה שיושבים בקניונים לקפה. תמיד חשבה שאין להם חיים. אחרי הכל, איך אדם עם חיים יכול לעצור ולנוח. קינאה בהם קצת בסתר. והיא דווקא אוהבת את החיים שלה. רק רצתה קצת לעצור ולנוח. קצת. היא פשוט לא ידעה איך.
לאן בורח הזמן?
הזמן אף פעם לא היה הבעיה האמיתית. למען האמת, זמן זה הדבר היחיד שלכל אדם יש באותה מידה. 24 שעות ספורות ומדודות על השעון. אם נשים בצד 6 שעות שינה, נישאר עם 18 שעות שלמות ביממה שבהן אנחנו יכולים לעשות הכל.
התחושה שאין לנו מספיק זמן היא מוכרת. לרבים עוברת המחשבה שאם היה אפשר לקנות עוד שעה (או 7 ביום) היינו מוכנים לרכוש אותה במלוא כספנו. עם זאת, רבים לא ממש חושבים מה היו עושים איתה.
נורת'קוט פרקינסון, היסטוריון שעבד בשירות המדינה הבריטי, עלה על העניין כבר ב-1957. אחרי שנים רבות של עבודה בארגון ביורוקרטי ומול ארגונים זהים הוא כתב ספר בשם "חוק פרקינסון" שבצורה הומוריסטית תאר מה אנחנו עושים עם זמן בזמן עבודה.
אחת המסקנות שאליה פרקינסון מגיע בספר היא זו: ככל שנקבל יותר זמן לביצוע מטלה, כך נמרח אותה יותר ביעילות לאורך זמן זה. אנחנו מחכים לדקה התשעים כדי לצאת לכיוון המטרה. עד אז, אנחנו ממלאים את הזמן במטלות. העיקר להיראות עסוקים.
יתנו לנו 8 שעות? זה ייקח לנו 8 שעות. 24 שעות? ייקח לנו 24 שעות. וכמו שניחשת כבר, גם אם היו לנו 25 שעות, היינו מוצאים איך למרוח את הזמן שלנו. במילים אחרות, זה לא עניין של כמות השעות אלא של הדרך שבה אנחנו מתפקדים בתוכן.
מה אוכל לנו את הזמן?
כדי להבין לאן הזמן שלנו נעלם במהלך היום, עלינו לשים לב לדברים הקטנים והשוליים במיוחד. ישנם 3 צרכים שגורמים לנו לאבד המון זמן. הם כמעט ולא מורגשים. כאילו סתמיים. עם זאת, הם הסיבה המרכזית לאבדן זמן חשוב:
א. הצורך להישאר מעודכנים – אנחנו אוהבים להישאר מעודכנים. יד על הדופק. זה גורם לנו להרגיש שאנחנו "בעניינים". נכנס מייל. עדכון בפייסבוק. אתר חדשות. חובה לקרוא. זה רק שנייה. ועכשיו. אל תלחץ. נו, שנייה אני אסיים.
אין באמת כל כך הרבה חדשות. כמעט ואין דברים דחופים. כן, גם אם יאיר דיבר על גברת כהן. וגם אם פורצים לאתרים. וגם אם וגם אם. אם היו כל כך הרבה דברים חשובים, לא היו מורחים את החדשות בפרשנויות. לא היה זמן לפרשנויות.
ב. הצורך לעדכן את כל העולם – הצורך לעדכן נקרא פעם רכלנות. בגלל שאנחנו יודעים כל כך הרבה על כולם, אנחנו רוצים להראות שאנחנו מסוגלים לחדש למישהו על משהו. תחרות "מי מעדכן ראשון על משהו שקרה". וזה בעיקר כי יש לנו סמארטפונים.
הייתה אזעקה. תמונה של חתול. סרטון רב משמעות. החצופה ההיא אמרה משהו על ישראל. כולם חייבים לדעת. למה? כי… כי… כי אם אני לא אעדכן, מישהו יעדכן לפני. ואז אני לא אקבל לייקים. יאהבו אותו יותר ממני…
ג. הצורך לקבל אישור חברתי – זה הוא הצורך שסוגר את הלולאה שיוצרים ה-2 האחרים. אנחנו יודעים כי אנשים יעריכו אותנו אם נעדכן אותם בדבר חשוב. ולא רק בשביל ה"לייק". אז אנחנו נכנסים ללולאה של עדכון והתעדכנות.
זה לא היה בעיה אם היינו עושים את זה כשבאמת היה מה לעדכן או על מה להתעדכן. אנחנו פשוט הופכים למכורים. נכנסים ככה סתם. רק כדי לבדוק. אולי משהו התעדכן. ואחרי דקה שוב. בטוח משהו מעניין יצוץ. רק לא לפספס.
איך נספיק יותר במהלך היום?
כדי להספיק יותר במהלך היום, אנחנו יכולים לאמץ את 6 השיטות הבאות:
1. להפסיק את העדכון האין סופי – אחת הסיבות שאנחנו נכנסים ללולאה שכתבתי מקודם היא נוריות ההתראה. אלה שנדלקות במגוון צבעים ומסמלות כשיש הודעה או עדכון. אם אנחנו מכורים לעדכון, הנורית הזו היא הדבר שגורם לנו לזנק על הסלולרי.
בכל אפליקציה שמציגה עדכונים יש אזור הגדרות בו ניתן לשנות את הגדרות ההתרעה. אם אנחנו רוצים להפסיק את ההתמכרות, עלינו להפסיק את העדכון. גם אם זה המייל. גם אם כתבו לנו הודעה פרטית בפייסבוק. זה לא באמת דחוף. לא משנה.
2. לקבוע זמנים קבועים ביום לעדכון – מכיוון שאנחנו לא ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל או רופאים בתפקיד, רוב הסיכויים שרוב הזמן העדכונים האלו אינם עניין של חיים ומוות. הם סתם מפיגי שעמום. לכן, נקבע ביומן שלנו זמן קבוע להתעדכן בהם.
כאשר אנחנו קובעים ביום מספר פעמים להתעדכנות, אנחנו עושים את זה בצורה ממוקדת ומבזבזים רק את הזמן שקבענו מראש. כן. אני יודע שזה מוזר. אפילו אובססיבי. לקבוע זמן להתעדכנות. מצד שני, זה לא יותר אובססיבי מלבדוק את הסלולארי כל 3 דקות.
3. לקבוע בלו"ז את הדברים החשובים – אם אנחנו גם ככה נוטים לדחות את הכל לרגע האחרון, אולי כדאי להתחיל לשנות את ה"רגע האחרון" (מסגרת הזמן). אם נקבע לעצמנו זמן ביום שבו נרצה להספיק לעשות משהו רוב הסיכויים שנספיק לעשות אותו בזמן.
אם אני למשל רוצה לכתוב מאמר בבלוג ביום ראשון ואני רוצה להספיק אותו עד הצהריים, אני יודע דבר אחד. אם לא אחליט על שעה, שעד אליה אכתוב את המאמר, זה יכול להמשך גם לתוך הלילה. לכן, אני קובע לי זמן כתיבה בין 10:00 ל-14:00 ועומד בו.
גם אם אני אסיים מעט באיחור אגב, זה עדיין יהיה איחור קטן כי באותו הזמן אני באמת באמצע עשייה. ברגע שאנחנו כבר מבצעים את המטלה ולא מורחים זמן על הסחות דעת, הרבה יותר קל לנו להמשיך ולסיים אותה.
4. לקבוע בלו"ז זמני פנאי ומנוחה – הדברים שהכי קל לוותר עליהם כאשר סדר היום שלנו לחוץ הוא הפנאי שלנו והמנוחה. שלא לדבר על כושר ותזונה. עם זאת, כאשר אין לנו אותם, אין לנו גם דרכים לאוורר את הלחץ שנוצר ביום יום שלנו.
הלחץ הזה מצטבר. ואם אין לנו דרך טובה לשחרר אותו הוא שוחק אותנו וגורם לנו לעייפות שסוחבת אותנו להתרסק בסוף השבוע. לכן, חשוב שנמצא זמן פנוי במהלך השבוע. ולא, לא מעניין אותי לשמוע תירוצים. אפשר לפנות לזה זמן.
5. להתאמן על דחיית סיפוקים – דחיית סיפוקים וכוח רצון, הם הבסיס לשליטה טובה יותר בלוח הזמנים שלנו. זה נכון. יש דברים שיותר בא לי לעשות מלעבוד. בעיקר כשהעבודה היא לפעמים קצת מונוטונית.
מחקרים מצאו שאנשים שמפתחים את היכולת שלהם להתגבר על הפיתוי מצליחים יותר בחיים. אני לא ארחיב על זה כאן כי כבר כתבתי מאמר על זה שנמצא בקישור הבא: איך מרשמלו יגרום לך לסגור את המינוס בבנק?
6. לבצע התאמת ציפיות נכונה – אנחנו מאוד אוהבים למצוא חן בעיני אחרים. וזה לא משנה אם אנחנו אוהבים אותם באופן אישי, חושבים על הקידום שלנו או של האינטרסים שלנו. אם לא נבצע התאמת ציפיות נכונה, מצפים לנו חיים מלאי מתח.
זה נכון שיש הזדמנויות שאסור לפספס. עם זאת, יש לנו זמן מוגבל בשבוע. אחרי שכבר הצבנו כל פריט בלו"ז (כולל מנוחה וזמני עדכון) אנחנו צריכים לבדוק: האם אנחנו באמת יכולים לקחת על עצמנו עוד משהו?
במידה ואנחנו כן, אין עם זה בעיה. עם זאת, רצוי להימנע מלקחת מטלה לביצוע ולהניח כי נוכל לעשות אותה במקביל לכל השאר. עבודה במקביל היא אכן תכונה מוערכת בתחומים מסוימים ועם זאת, יש מעט אנשים שבאמת מסוגלים להתרכז ב-2 דברים בו זמנית.
זהו להיום. עכשיו, מסקרן אותי לשמוע בתגובות פה למטה מה דעתך על המאמר?
שבוע מעולה,
ליאור
2 Responses
יפה כתבת. אנחנו קודם כל "בעלי הבית" של עצמנו, ולפני שמישהו מחליט עבורנו, אנחנו נקבע לעצמנו
אל לוח הזמנים.
מנסיוני, קביעת משימות, פגישות, חשובה, אך חייבים לקבוע זמני פנאי ומנוחה.
חשוב לא פחות להגדיר לעצמנו מהו זמן פנוי, מה אני רוצה לעשות בו, משהו שירענן
אותי ואת נפשי, משהו ששונה ממה שאני עושה.
צריך לזכור שבשנה יש 365 יום בשנה, וכך חולפות להן השנים מבלי משים, אם לא מתכננים ומציבים יעדים.