2 השיטות המבריקות והפשוטות ביותר בעולם לזכור כל אדם ואת כל מה שהוא מספר לנו

היי,

בשבוע שעבר חשפתי ביטוי עצמתי שיכול להכפיל את יכולת השכנוע שלך. השבוע, רציתי להמשיך את המסע שלנו להפוך ליותר כריזמטיים ומצליחים. הרי אחרי הכל, איזו סיבה אחרת יש לקריאת בלוג שעוסק בשיפור היכולות האישיות שלך?

מלך האנשים

הוא הסתובב שם במשך שעות. כמו פרפר עבר מקבוצה לקבוצה. ובכל קבוצה שאליה הגיע, נדמה היא שהוא מכיר את כולם. יודע עליהם הכל. מתעניין. זוכר כל פרט שאי פעם סיפרו לו. מפתח כל נושא שיחה שהעלו לעברו.

היינו יכולים לחשוב שהוא מזייף את זה. לא יכול להיות שבאמת אכפת לו מכולם. אבל משהו בדרך שבה עשה את זה… פשוט גרם להם לחבב אותו אפילו יותר. כשעזב את הקבוצה כדי לדבר עם קבוצת אנשים אחרת, היה אפשר לראות את זה בעיניים שלהם.

בשנייה שעזב, הם הרגישו. כמו בהילוך איטי, המבטים שלהם נפרדו ממנו כאילו לא רוצים שילך. געגוע קטן. כמו שאנחנו מרגישים לאדם שאנחנו מאוהבים בו. קנאה קטנה. אחרי הכל, לו היה את עצמו לתמיד והם קיבלו רק טעימה. טעימה שמשאירה טעם של עוד.

למה בכלל חשוב לזכור?

לפי 3 שבועות התחלתי לספר קצת על המסע האישי שלי בעקבות סוד הכריזמה והזיכרון של האנשים המצליחים באמת. אז, סיפרתי על שיטה שתעזור לך לפתח את היכולת לגרום לאנשים להקשיב לך בעיניים פעורות, היום רציתי לגעת ברכיב נוסף הדרוש להצלחה.

הזיכרון שלנו הוא כלי עצמתי מעין כמוהו. כמובן שהוא חשוב לתפקוד היום יומי או לביצוע קניות בסופר בצורה מוצלחת ועם זאת, אני מדבר דווקא על השימוש שלו כדי לשפר את היכולות החברתיות שלנו. ושם הוא חשוב מאוד.

אין שום דבר שגורם לנו להרגיש יותר חשובים מכך שאנשים זוכרים אותנו.

כל אדם עושה משהו. לכל אחד מאיתנו יש שאיפות, בעיות והצלחות. אם תרמנו את המידע הזה לאדם אחר, כנראה שישנה סיבה. כנראה שהוא היה אמור לדעת את זה. ואם הוא יזכור את זה, אנחנו נדע שהוא עשה מאמץ. היינו חשובים לו.

אם זה כל כך חשוב לנו, כנראה שזה חשוב גם לאחרים. במקום מסוים, גלוי או חבוי, אנחנו מודעים לכך. עם זאת, רובנו באמת מנסה לזכור את הפרטים האלה ופשוט לא מצליח. ואז אנחנו נשארים עם שאלת השאלות: איך לזכור כל אדם וכל פרט שהוא מספר לנו?

איך לזכור כל אדם וכל דבר שהוא מספר לנו?

כדי לזכור לזכור כל אדם וכל דבר שהוא מספר לנו נרצה לשלב את 2 השיטות הבאות:

1. לשייך שם לפנים – כדי לזכור אדם, עלינו קודם כל לשייך את שמו של האדם לפניו. אנחנו זוכרים את השמות של רוב האנשים אליהם אנחנו נחשפים לאורך זמן. עם זאת, כאשר רוב האנשים פוגשים אדם פעם אחת, הם בדרך כלל יזכרו או את שמו או את הפנים שלו.

הדרך היעילה ביותר שאני מצאתי היא יצירת חפיפה חושית (סינסטזיה). חפיפה חושית היא המצב שבו אנו משתמשים בשני חושים או יותר בו זמנית. החפיפה החושית צורבת בזיכרוננו חוויה מלאה יותר ומעגנת בין המראה לשם.

הדרך לעשות את זה היא פשוטה וקלה ליישום בכל מצב חברתי. ראשית, עלינו לזכור את שמו למספר שניות ולשים לב לפרטי פנים ייחודיים. לאחר מכן כאשר נדבר איתו, נמצא כל דרך אפשרית להגיד את שמו בתוך המשפט תוך כדי שאנחנו מסתכלים עליו.

דוגמאות לשימוש כאלו יכולים להיות:

א. להוסיף את שמם בכל פניה ישירה אליהם: "מה דעתך על זה, שמואל?"

ב. להפוך אותם לחלק מהכלל: "כמו שרוב האנשים, ובטח גם את נחמה, חושבים…".

ג. להפוך אותם לחלק מקבוצת הטובים: "אנשים מבריקים, כמו עמנואל, שמים לב…"

2. היכל הזיכרון – אחרי שלמדנו איך לזכור את הפנים, אנו זקוקים לדרך יעילה שתעזור לנו לזכור גם את מה שהם סיפרו לנו לפעם הבאה. הבעיה מתחילה מכך שבצורה מודעת אנחנו מסוגלים להתמקד ב-7 יחידות מידע (פלוס מינוס 2 בערך).

לכן, אנו נרצה לדעת איך להטמין את המידע בתת המודע שלנו. כדי לעשות זאת, אנחנו נשתמש בתהליך שנקרא היכל הזיכרון. היכל הזיכרון הוא דרך המשלבת את שני חצאי המוח שלנו (היצירתי והטכני) לצריבת זיכרון טובה יותר.

כך נבצע את התהליך:

בשלב הראשון, נחשוב על מקום שבו הלכנו פעמים רבות ואנחנו מסוגלים לזכור אותו בקלות ובצורה חדה. זו יכולה להיות הדירה שלנו, הבית שגדלנו בו, הדרך למקום כלשהו וכן הלאה. כל עוד קל לנו לזכור אותו, זה בהחלט מספיק וטוב.

בשלב השני, אנחנו נדמיין שאנחנו הולכים במסלול בתוך היכל הזיכרון הזה. לאורך המסלול נמקם את כל המידע שאנחנו רוצים לזכור בצורה אסוציאטיבית ומוזרה. הסיבה לכך היא פשוטה – המוח זוכר דברים מוזרים בצורה טובה יותר מאת השגרתיים.

לדוגמא, נניח שאנחנו נפגשים עם בחורה בשם אביגיל ורוצים לזכור כי היא מאמנת אישית לבכירים שגרה בקריית שמונה ויש לה 3 ילדים: אבי בן 13, נועם בת 9 ושי בן 6. נניח גם שהיכל הזיכרון שלנו הוא הדירה שלנו.

נדמיין שבאמצע הסלון נמצאת אביגיל (הלבושה בחליפה ועניבה) בתוך מכונית קטנה. בזמן שאנחנו הולכים (בדמיון) מסביב לרכב, אנחנו רואים שבמושב האחורי יושבים 3 ילדים. הימנית היא בינונית בגובה וכתוב לה על החולצה "9 נועם" (כמו אצל שחקני כדורגל).

האמצעי הוא הגבוה מהשלישייה וכתוב לו על החולצה "13 אבי". הוא מחזיק ביד קערית שמלאה בסוכריות לזריקה בבר מצווה (אלה מהטופי שנתקעות בשיניים). השמאלי הוא הנמוך משלושתם וכתוב לו על החולצה "6 שי" ויש לו מתנה ביד (שי=מתנה).

אחרי שנעשה סיבוב מסביב לרכב שנמצא בסלון הדמיוני שלנו נפתח את העיניים ונבצע שבירת תבנית. כלומר, נעשה משהו שלא קשור לזה ויסיח את דעתנו. כמו למשל לקום, למזוג לעצמנו כוס מים ולשתות.

שבירת התבנית מתפקדת כמעין סימן לתת המודע שלנו לבצע את העבודה. כן, אני יודע שזה נשמע מאוד פשוט ואני יודע גם שזה לוקח מעט זמן. עם זאת, התהליך הוא מאוד עצמתי. ואני מזמין אותך לבדוק את זה עכשיו ולדווח פה למטה.

זהו לבינתיים. עכשיו, מסקרן אותי לשמוע בתגובות פה למטה מה דעתך על המאמר?

שבוע מעולה,
ליאור