היי לכולם,
ישבתי שבוע שעבר עם קופירייטר, שהתחיל לעבוד באחד ממשרדי הפרסום הטובים באזור המרכז, ברכבת לשיחה מרתקת בנושא יצירתיות שהתפתחה לה כאילו משום מקום.
הוא סיפר קצת על מה שהוא עושה, אני סיפרתי קצת על מה שאני עושה ומכיוון שאני גם עוסק בכתיבה (לפחות פעם בשבוע וחצי, כדי שיהיה לך משהו לקרוא במייל, כמו עכשיו) התעניינתי כיצד הוא מצליח לשלוף רעיונות יצירתיים לפי דרישה ולפי לוח זמנים לחוץ למדי.
הוא הסתכל לי בעיניים, נאנח ובחיוך קל סיפר לי כי זה באמת לא קל ועם זאת הוא מצליח לעשות את זה, אם כי הוא לפעמים נשאר ער עד שעות הלילה הקטנות כשבסופו של דבר מה שיוצא לו הוא משהו לא מדהים, רק בכדי להספיק לדד ליין.
כמובן שיש לו הברקות, אבל הן לטענתו מגיעות בהפתעה, כאילו משום מקום, בדיוק בזמן שהוא לא חושב על זה ועוסק במשהו שונה.
כשסיפרתי לו שאני כותב כבר מספר שנים (ולא רק את הניוזלטר הזה, למקרה שתהית) הוא שאל אותי איך אני מביא את עצמי למצב שבו יש לי משהו מעניין לכתוב כל שבוע ואני התחלתי לצחוק.
בעוד שהוא נראה המום קלות מהתגובה שלי, מיהרתי להסביר לו שהוא עצמו כבר יודע את התשובה, אם כי הוא לא רואה אותה בגלל שהיא בדיוק מתחת לאף שלו.
"הרי כשאתה מנסה להיזכר במשהו והוא נמצא בדיוק על קצה הלשון שלך ולא יוצא", אמרתי לו, "הדבר הכי טוב לעשות הוא לעשות משהו שאינו קשור למה שאתה עושה ורק אז, אחרי זמן מסוים, פתאום קופצת התשובה לתודעה שלך".
"נכון", חייך אליי הקופירייטר והמשיך "אבל איך עושים את זה כשהנושא מציק לך והזמן רק מתקצר? ".
אני מודה, הנקודה הזאת כשלעצמה היא מרתקת. הרי המוח שלנו הוא "מכונה" מופלאה שמסוגלת לכל כך הרבה דברים ובכללם ליצור דברים חדשים מתוך הבנה עמוקה יותר של דברים. ועם זאת, לפעמים נראה כאילו הוא נאטם והתשובות שאנחנו מחפשים ואותה יצירתיות יצאה לחופשה של כמה שעות באיי הבהאמאס.
למה זה קורה?
מתחילת הניוזלטר עד עכשיו לא נתתי לכם ואפילו כותרת מודגשת אחת לרפואה, אז הנה, הרווחתם.
דמיינו לעצמכם זברה עומדת לה במרכז אחו ירוק, אוכלת לה עשב עד שפתאום היא שומעת רחש מוזר מצד ימין שלה, האוזניים שלה מזדקרות, קצב דפיקות הלב גובר, האישונים שלה מתרחבים והאדרנלין מתחיל לפמפם במערכת הדם שלה.
כן ידידיי, היא זיהתה אריה שאורב לה בין השיחים ותוך כדי כך שהיא מזהירה את שאר העדר היא מתחילה להימלט.
לזברה, כמו לבני האדם ושאר היצורים החיים, יש מערכות לא מודעות שעוזרות לה להישאר בחיים ולהימנע מאיומים אפשריים. למערכת הזו קוראים המערכת הסימפתטית והיא האחראית, תוך שינוי הכימיה במוחנו, לאותו אינסטינקט לחימה-או-בריחה מפורסם.
בעוד שמערכת זו היא מאוד אפקטיבית כשאנו נדרשים להגן על חיינו היא חוסמת את כל התהליכים שקשורים לחשיבה יצירתית. כשאנחנו נדרשים להפיק תוצאה כאן ועכשיו ואנחנו נכנסים ללחץ או לסטרס, המערכת הסימפתטית שלנו עובדת שעות נוספות. וזה רע לנו באותה נקודה.
אז איך מתגברים על זה?
קודם כל חשוב שנכיר חברה חדשה-ישנה שלנו, ונקרא לה מבלי להעליב פרה-סימפתטית. בעוד שזה בהחלט לא הופך אותה לפרה עצבנית במיוחד, זה בהחלט הופך אותה למערכת המשלימה למערכת הסימפתטית שמבצעת את הפעולה הנגדית וההפוכה אליה.
מה שאומר, במילים אחרות, שתפקידה של המערכת הפרה-סימפתטית (מעכשיו ועד סוף הניוזלטר נתייחס אליה כ"פרה") הוא להרגיע אותנו ולאפשר לנו גישה נוחה יותר לצד היצירתי שלנו.
אוקיי, אז אנחנו לשנייה נחזור למצב של דד-ליין ולבוס שלנו שרוצה את התוצאה עכשיו אם לא לפני שעתיים והזמן מתקצר ואנחנו מכירים 2 מערכות בגוף שלנו (שזה יפה לניוזלטר אחד, לא חושבים?) ועם כל הכבוד, עכשיו מה?
אז כמו שנפתח ספר בישול מרוקאי – "קודם כל תירגעי". אני אישית לא רוצה שתירגעו סתם, אני רוצה שתעשו את זה בצורה קצת יוצאת דופן – קחו את כל האוויר שבריאות שלכם (ואם אין לכם אחד, תתכבדו בנשימה, לא משנה לאיזה עומק) ותוציאו אותו לחלוטין בנשיפה אחת עמוקה עד שלא יישאר אפילו טיפה ממנו.
תנו לריאות שלכם להתמלא בצורה אוטומטית בשנייה שהן התרוקנו, אחרי הכול, הגוף שלכם יודע בדיוק כמה אוויר הוא צריך להכניס. חזרו על התהליך כמה פעמים.
מה עשינו פה?
עשינו פה שני דברים בו זמנית – מצד אחד, אפשרנו לריאות שלנו להכניס הרבה יותר חמצן לריאות שלנו ומצד שני, הסחנו את דעתנו מהבעיה עצמה ובכך נתנו זמן לתת מודע שלנו לבצע את העבודה בשבילנו כך שרוב הסיכויים שפתאום נקבל את התשובה שחיפשנו ממש משום מקום, ואפילו הבזק מסוים של "איך זה אמור להראות או להישמע" שיהיה הבסיס למה שאנו צריכים לעשות.
"תודה על תרגיל הנשימה המעניין והגעתי בדיוק לאן שהייתי צריך להגיע", אמר לי הקופירייטר ולחץ את ידי בזמן שהחלפנו כרטיסי ביקור, "אני צריך לרדת אבל אשמח לשמור על קשר".
עד כאן לבינתיים,
תמיד שמח לשמור על קשר,
ליאור
