היי,
בשבוע שעבר דיברנו על 4 דרכים לשכנע אדם בצורה עמוקה ויציבה. בשבוע שעבר פנה אליי אדם מקסים שעובר כרגע תקופה קשה ורצה לקבל ממני קצת טיפים שיחזקו אותו ויעזרו לו לחזור לדרך המלך.
אחרי שסיימתי לכתוב, קלטתי שכתבתי משהו שיכול לעזור גם לך. לאחר אישור ממנו, אני מפרסם פה את הנקודות שכתבתי לו מבלי להחסיר מילה ומקווה, שגם אם אני תופס אותך בתקופה טובה או לא, מה שכתוב פה יוכל לעזור לך.
מכתב לחבר
היי,
קצת עצוב לי לשמוע את מה שסיפרת לי. אני אישית אף פעם לא יודע איך להגיב לחדשות רעות. מנסה קצת להיות אוזן קשבת וקצת לעזור במקום שבו אני יכול. אני יודע שבעוד שנה שנתיים נצחק על זה. אני יודע גם שזה לא נראה ככה כרגע.
ביקשת ממני טיפים. אין לי טיפים טובים לזמנים קשים. לא כי אי אפשר לכתוב כמה. טיפים של אנשים אחרים בזמנים כאלה תמיד נתפשים בתור "חוכמה מהספר". לא ממוקדת בבעיה. לא באמת רלבנטית.
אנחנו מכירים כבר שנים. זה לא סוד שהיו לי תקופות קשות. לא פעם. והיה לי חרא. מצטער על הביטוי. אין אף ביטוי אחר שמתאר את זה. ולקח קצת זמן עד שדברים התחילו להסתדר. זה לא היה "מהיום למחר". זה גם לא סוד שיצאתי מזה. ולטובה.
מגיע לך גם. וחשוב לי מספיק ממך כדי שיהיה לי אכפת לכתוב את כל ההקדמה הזאת.
הדבר היחיד שאני יכול לתת הוא הדברים שלמדתי בשיעורים שהחיים הנחיתו עליי. זה אולי לא הרבה. מצד שני, זה עוזר קצת. לדעת שיש מישהו שגם עבר את זה. לא כ"צרת רבים". אלא בתור השראה. מקווה שיהיה לי הכבוד להיות ההשראה שלך.
אז יאללה, נחתוך את ההשתפכות. אלה מספר תובנות שיוכלו להיות לך אחלה של צידה לדרך. הן אמנם קצת בוטות וקצת "מפוצצות בועה" אבל זה בדיוק הדבר שאנחנו צריכים במצבים קשים – כפית של מציאות מעוררת:
1. העולם לא הוגן – אף אחד לא הבטיח לי אף פעם שיהיה לי רק טוב. הייתי בטוח שיהיה טוב. רק כי הייתי צעיר וחשבתי שהכל יסתדר. טעיתי. דברים לא מסתדרים מעצמם. אם אדם מתעלם מהבעיות שלו הן לא נפתרות באמת. לא בכסף. בטח שלא במערכות יחסים.
אף אחד לא התחייב לנו באמת על כלום וזה לא תפקידו של העולם להיות הוגן. העולם הוא העולם. אנשים הם אנשים. כמנהגו נוהג כמו שנאמר. זה התפקיד שלנו ליצור סביבה הוגנת מסביבנו. זה התפקיד שלנו להוות דוגמא אישית.
2. אף אחד לא נמצא שם עבורנו – כל האנשים הם אנוכיים. לא כי הם רעים. אלא כי כמוך, לכל אדם יש רצונות. אם הרצונות שלהם ושלנו נפגשים, זה מעולה. אם לא, הם לא באמת חייבים לנו כלום. זה הדבר שהיה לי הכי קשה להבין בחיים. זה גם הדבר שהכי בנה אותי.
אם לא נהיה שם עבורנו, נהיה תלויים באנשים שמסביבנו. חלקם יבנו אותנו. חלקם יקטינו אותנו. אנחנו נהיה כמו עלה ברוח. חלאס. הגיע הזמן לקחת אחריות. להפסיק להאשים את כל העולם ולהתחיל לעשות כי רק לנו יש את האינטרס המלא לעשות עבורנו.
3. אם חרא מסביבך, הגיע הזמן לנקות – "הראו לי את חבריכם ואומר לכם מי אתם". מוכר. לא אני המצאתי. עם זאת, זה כל כך נכון. אנחנו הממוצע של האנשים שמקיפים אותנו. אי אפשר לצאת מזה, אם לא נשנה את הסביבה.
אם אנחנו מוקפים באנשים שמנסים להקטין אותנו, הגיע הזמן לעשות בדק בית. עם חלקם חשוב לדעת להתמודד. מחלקם אפשר ורצוי להתנתק. ואז למצוא מסגרות שמקיפות אותך באנשים שבונים אותך. כן, יש כאלה.
4. אנחנו לא מה שקרה לנו פעם – רוב האנשים מגדירים את עצמם על פי ניסיון העבר שלהם. הם מוצלחים במה שהצליחו. הם כישלון במשהו שנכשלו בו. הנטייה הזו ליצור כביש שבו אנחנו יכולים לנסוע רק בנתיב שהשארנו לעצמנו פתוח היא בעייתית.
אנחנו נכנסים למסלול קבוע. כזה שבו אנחנו עושים רק את מה שאנחנו עושים בצורה טובה. וזה לא רע. עד שמשהו משתבש. אם נתיב אחד בכביש אחד זה מה שאפשרנו לעצמנו והוא נחסם, אנחנו תקועים. חובה לקום ולעשות גם דברים חדשים וכאלה שלא עבדו פעם.
5. זה בסדר להתרסק – אנחנו כל כך שומרים על החזות החיצונית. מחזיקים את הבטן בפנים כדי שיחשבו שאין כרס ויש קוביות. גם כשרע לנו. ואפשר להחזיק את החזות הרבה. ואפשר לרמות את כולם. חוץ מאותך. כי ברור לך מה באמת הולך בפנים.
זה בסדר לקרוס. זה הגיוני. זה חלק מהחיים. גם אם זה לבכות במקלחת, כשאף אחד לא יכול לראות את הדמעות יורדות. זה בסדר לפרוק. זה בריא. זה בריא לעשות את זה במידה. ואז לדעת מתי לקום ולהמשיך לעבוד ומתי הזמן להתפרק. שומר עלינו יציבים.
6. מותר לבקש עזרה – בקשת עזרה היא לא הדרך להודות בחוסר היכולת שלנו. להפך. אנחנו לא יודעים הכל. כן. גם אני לא. למרות מיליארד המאמרים. גם אם אנחנו יודעים, לפעמים דווקא האחר, רואה דברים שאנחנו לא. ומשם עשויה להגיע תובנה ששווה זהב.
בקשת עזרה היא ההוכחה ליכולת שלנו. להבנה שכמו שאנחנו מבינים במשהו, יש מישהו אחר שמבין במשהו. כולנו רוצים לתת. מותר גם לקבל. אחרי הכל, יש אחרים שרוצים לתת. ואם זה איש מקצוע שיודע גם לתת את התרופה המתאימה למכאוב הנכון – אפילו יותר טוב.
7. להפסיק להעניש את עצמך – כן. צריך שניים לטנגו. בכל מקום שמישהו דרך עלינו, במידה מסוימת נתנו לעצמנו להיות נדרכים. אז מה. אם קרה משהו רע, הוא נגמר. אם נענה את עצמנו עליו, מה אנחנו מצפים להשיג? חשבת על זה?
חייבים ללמוד מהניסיון. זה נכון. עם זאת, עינוי עצמי ושחזור הסיטואציה השלילית בראש אינן הדרך הנכונה לעשות את זה. ללמוד לסלוח לעצמנו זה הפתרון. חיבוק עצמי. זה בסדר לטעות. להסתכל על עצמך במראה. לחייך לעצמך קצת. שם מתחילים.
8. להיכנס לפרופורציה – הכרת את סבא. העוגן בחיים שלי עד שנפטר לא מזמן. במחשבה שנייה הוא עדיין. בכל פעם שהיה לי רע בחיים חשבתי עליו. ברח מהנאצים לידי הרוסים. עבר כל כך הרבה דברים בחיים. ועדיין המשיך הלאה.
להיכשל במבחן זה לא הדבר הכי רע שיכול לקרות. גם לא בגידה. לא גירושין. גם לא אבטלה. וזה בסדר להתבאס. וזה בסדר גם לא להשוות הכל לשואה. וזה בסדר. פשוט להרגיע קצת את ההיסטריה. לאפשר לאש להיחלש קצת ובהדרגה. זה הכל.
9. להתייאש ולהמשיך הלאה הם 2 דברים שונים – לא הכל ילך בחיים. לא הכל יצליח. אם הכל היה מצליח, זה לא היה נחשב הצלחה. זה היה נחשב סתם לעשות דברים. אין הצלחה בלי למידה. ואין למידה בלי מצבים שבהם לא מצליחים.
רוב האנשים מבלבלים בין להתייאש ל-להמשיך קדימה. כשמשהו לא עובד וניסינו הכל, חייב להגיע רגע שבו נוכל להגיד "זה לא עובד". להמשיך קדימה זה לא להתייאש. זה פשוט להתחיל משהו חדש במקום הישן שמקרטע או לא עובד. משהו שיכול להיות טוב יותר.
אני רואה שיצאה לי קצת מגילה. מצד שני, כל אחד מהשיעורים האלה "נחרט בדם" בתודעה שלי. כמו שהמג"ד היה אוהב להגיד. לכל שיעור היה מחיר. ואני מודה על כל שיעור כזה. לא כי תקופות קשות הן מהנות. אלא כי בכל פעם שיצאתי מאחת, הערכתי אותי יותר.
תהיה חזק,
ליאור
=========
ועכשיו, מסקרן אותי לשמוע בתגובות פה למטה אילו תובנות היית רוצה להוסיף?
שבוע מעולה,
ליאור