איך שיחה מקרית עם ילד שינתה את כל הדרך שבה חשבתי והורידה ממני את הסטרס והלחץ?

היי,

בשבוע שעבר, הסברתי איך לחזק את המוטיבציה שלנו בעזרת טריק פשוט. היום נענה על שאלתה של ענת, קוראת חדשה בבלוג ה-NLP שלנו: איך אפשר להוריד את הלחץ והסטרס שלנו בתקופה הנוכחית?

למה אתה כועס?

זה היה פעם. כשבני אדם עוד נפגשו בבתי קפה. הפגישה שלי בדיוק הסתיימה. אלו שישבו איתי כבר הלכו. ואני, נשארתי עוד קצת לשבת. לסדר את הראש ולחשוב על הדברים הבאים שאני צריך לעשות באותו היום. פתחתי את המחשב והתחלתי לעבור על המשימות שלי.

"למה אתה כועס?". הסתכלתי הצידה וראיתי ילד שבחן אותי. האמת, שלא כעסתי. סתם הייתי טרוד. היו לי כל כך הרבה דברים ברשימת ה"צריך" שלי. ומרוב שהראש שלי חשב איך להתחיל כל אחד מהם, פשוט לא התחלתי כלום. וזה לא היה חדש לי באותה התקופה.

אמא שלו ישר התנצלה. רק שזה לא הפריע לי. להיפך. אולי דעה חיצונית תמימה תוכל לעזור. אמרתי לו שאני חייב לעשות כל כך הרבה דברים ואני לא יודע מאיפה להתחיל. רק שהוא התעקש. "אז תפסיק לכעוס". אמא שלו, נבוכה, התנצלה שוב. רק שהוא צדק.

למה באמת כעסתי?

אחרי שהלכו, המשפט שלו הדהד לי. למה התעקש שאני כועס אם אני לא. אפילו אמרתי שאני לא. רק שהוא זיהה משהו בפנים שלי. משהו שלא העזתי להודות בו בעצמי. משהו שבאותה תקופה היה חלק מהותי כל כך ממי שהייתי, עד שלא שמתי לב לכך.

כמעט עשור לפני שזה קרה, כשעזבתי את התפקיד האחרון שבו הייתי שכיר, יצאתי אל הלא נודע. הפכתי לעצמאי. בלי שום הכוונה. ולמרות שהייתה לי תכנית איך לעשות את זה, היה חסר לי משהו מהותי אחד. מוסר העבודה שנדרש כדי לעבוד מהבית.

זו בדיוק הסיבה שהטמעתי בעצמי מחשבה אחת מהדהדת. כזו שכל הזמן תלווה אותי. כזו, שתזכיר לי כל הזמן להתמקד בחזרה בפעולות שמקדמות את העסק. והיא נשמעה ככה: "מה אתה עושה כרגע עבור העסק?". שוב ושוב.

זה לא נשמע כמו הרבה. רק שהמחשבה הזו עזרה לי להפסיק את ההסחות. להתמקד בעיקר בעסק. ולרתום את עצמי בחזרה לעבוד ולא להתפזר. רק שהמחשבה הזו שעזרה לי בהתחלה, גם מלכדה אותי בעתיד.

על מוסר, כעס וציפיות

מוסר עבודה קשוח זה משהו שמאוד יכול לעזור לנו לרתום את עצמנו לעבוד מהבית. רק שמשהו בדרך הפנימית שבה עשיתי את זה לא עבד לי. כי בזמן שלא עבדתי, תמיד הרגשתי אשם. ורגשות האשם האלה מצטברים. והם, הופכים בתורם להמון לחץ וסטרס.

כדרכם של ילדים, הילד לא פספס. כעסתי. רק לא על מישהו אחר. כעסתי על עצמי. כי לא עמדתי בלחץ שהפעלתי על עצמי. ובגלל שלא סידרתי נכון את המשימות שלי, היה לי נדמה שאני צריך לעשות את הכל בו זמנית. ולא הצלחתי. אז כעסתי.

באותו היום הגעתי עם עצמי למסקנה. מהסוג שלוקח קצת זמן לאמץ. רק שהיא הייתה קריטית. כן להמשיך לעשות את המקסימום ולהשתפר. כי תוצאות הן חשובות. רק שבמקביל הבנתי שעליי להפסיק לכעוס על עצמי כשאני לא עומד בציפיות שלי.

ולמה? כי הכעס הזה לא גורם לתוצאות. הוא פשוט מעסיק אותנו רגשית. "הראינו" לעצמנו מה זה. האם זה קידם אותנו בסנטימטר למטרות שלנו? האם זה שיפר אותן? האם זה עזר לנו להבין מה לעשות טוב יותר מחר? לא.

איך נשחרר את הכעס הפנימי שלנו?

הסוד כאן הוא ללמוד לסלוח לעצמנו על טעויות. לטעות כי אי אפשר להימנע מכך, כשעושים. ללמוד מטעויות, בטוח. ולסלוח לעצמנו על הטעות. כי חוץ מלהרעיל את עצמנו בתחושות מגעילות, אין בזה טעם. בטח לא לאורך זמן.

איך נשחרר את הכעס הפנימי? אני אישית משתמש בתהליך הבא:

שלב 1: להכיר בכעס כשהוא עולה

זה טיפ קצת מוזר. ברור שאנחנו יודעים שאנחנו כועסים. רק שיש הבדל בין מרגישים למודעים. בדיוק כמו ההבדל בין לדבר על אהבה ולהרגיש אהבה. ובדיוק פה נכנס טריק שאני מלמד בקורס ה-NLP.

העיקרון הוא כזה: בכל רגע, אנחנו יכולים להיות מחוברים רגשית או מנותקים רגשית. ולא, אני לא מדבר על להתנתק רגשית לחלוטין. רק מספיק כדי לבחון משהו מבחוץ. ולכן, עצם כך שאנחנו קולטים שאנחנו כועסים זה כבר השלב הראשון בתהליך.

ברגע שאנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו כועסים, אנחנו מפסיקים לרגע לכעוס בעוצמה. באותו הרגע, אנחנו מסתכלים על הכעס מבחוץ. וזו, נקודה שמאפשרת לנו להחזיר את עצמנו לשליטה ולבחור להגיב אחרת. ואז, במקום לכעוס על עצמנו על הכעס, נעבור לשלב השני.

שלב 2: לכתוב את התובנה

מאוד קשה ללמוד מניסיון אם אין לנו תהליך מסודר ללמידה מהטעויות שלנו. על אחת כמה וכמה אם יש לנו עסק ומדובר על פעולות שקשורות בו. לכן, כשאנחנו עושים כל דבר שנחשב מבחינתנו כטעות או ככישלון, רצוי שנלמד. ולשם כך, עלינו לפתח תהליך להסקת מסקנות.

התהליך שאני מציע הוא מאוד פשוט. להחליט על מקום לתעד בו תובנות. ובכל פעם שמשהו קורה לא בהתאם לציפיות, נעצור את הכעס ונכתוב שם מה למדנו מזה. כך, במקום להחזיק את הכעס כדי לזכור לא לעשות את זה שוב, אנחנו ממש יכולים להשתפר בפעם הבאה.

בסוף כל יום, נעבור על רשימת התובנות מאותו היום. אפשר גם בבוקר של היום שלאחר מכן. וכך, נוכל להזכיר לעצמנו איך נוכל להיות יעילים יותר בהמשך. והמודעות הזו, רק תעזור לנו להשתפר במהלך הזמן.

שלב 3: להגיד לעצמנו שאנחנו אוהבים אותנו

אני יודע. מה נהייתי רוחניק פתאום. ועוד להגיד דבר כזה. רק שיש פה קטע. במהלך השנים אמרו לנו שאנחנו צריכים לאהוב את עצמנו. ואז למדנו גם שאנשים שאוהבים את עצמם יותר מדי הם כאלה שאחרים לא אוהבים. ולצערנו, להרבה אנשים המשפט השני נתקע חזק יותר.

רובנו למד שאנחנו חייבים להעביר על עצמנו ביקורת. להיות כל הזמן במצב "עריכה". כי אחרת לא נתאים לציפיות של החברה. והאמת, שקצת טאקט לא הזיק מעולם לאדם. רק שעודף שיפוט עצמי דווקא כן. ורובנו, לא מאפשר לעצמו לאהוב את עצמו.

כל מה שצריך, זה טיפה פחות מדקה, מראה ויכולת דיבור. להסתכל לעצמנו בעיניים. בלי לעשות פרצופים. רק מבט. ולהגיד בכנות ובקול "אני אוהב/ת אותך. אני סולח/ת לך. אני סומך/ת עליך". ואני יודע, זה יותר מורכב משזה נשמע.

רק שככל שנעשה את זה יותר, זה יחלחל. וזה, בדיוק מה שאנחנו צריכים לשמוע כדי לשחרר את מנגנון הענישה העצמית. כי הוא, לא באמת מקדם אותנו. והגיע הזמן, שהאדם שהכי חשוב שיאהב אותנו, יידע לסלוח לנו, לסמוך עלינו ולקדם אותנו.

זהו להיום. עכשיו, בתגובות שמתחת למאמר אשמח לקרוא: יש לך שיטה נוספת שעוזרת לך לשחרר את הכעס, הלחץ והסטרס?

שיהיה לך שבוע משובח,
ליאור