בשבוע שעבר, הבאתי 5 קווים מנחים שיעזרו לנו לפתח יותר הערכה עצמית. היום, נענה על שאלתו של אביאל, קורא חדש בבלוג ה-NLP שלנו: אני מציב מטרות כל הזמן ולא מצליח להגיע אליהן. מה אני עושה לא נכון?
על מטרות ויוזרים
בשבוע האחרון הרשת קצת סוערת. מערכון של התוכנית "ארץ נהדרת" הציף מצב נתון בארץ שבו נוצרו 2 מעמדות: האחד, שירת ביחידות פיתוח של צה"ל כמו 8200 ודלתות עולם ההייטק פתוחות בפניו. וזה, מבטיח לו שכר מרשים, תנאים מפנקים ומסלול לחיים.
השני, הוא כל השאר. ה"יוזרים" לפי ארץ נהדרת. אנשים שלא היו להם תנאי פתיחה מפנקים שיצרו עבורם מסלול שמקרב אותם למטרות שלהם. כאלה ששירתו כקרביים, כתומכי לחימה או בתפקידים אחרים. ספוילר: אני שייך לחלק הזה. ולא, אני לא חושב שמישהו דפק אותי.
הסערה הייתה מוצדקת. לפחות מבחינת המעמד השני של האנשים. הרי המעמד הראשון קיבל תנאי פתיחה טובים יותר. סיכויי הצלחה טובים יותר. והכי מעצבן: הם קיבלו גישה לשכר מפנק, רכב חברה ובריכת כדורים במשרד. העצבים מובנים.
אז למה אני לא כועס למרות שלא הייתי ב-8200?
הכי קל לכעוס. להסתכל על "הדשא של השכן" ולשאול למה הוא כן ואנחנו לא. רק שהאמת היא אחת. ומי שיגיד לך משהו אחר משקר. כן, אני מוכן לחתום על זה. מוכנים? החיים הם לא הוגנים. כן, מה ששמעת. לא הוגנים. ולא חילקו לכולנו את אותם ה"קלפים".
לא כולם נולדו למשפחות שבהן הכל בסדר. לא כולם נולדו לחיי עושר. לא כולם קיבלו את אותן ההזדמנויות. לא כולם קיבלו הכשרה בצבא שהופכת לשכר באזרחות. וחלקנו, אפילו קיבל קלפים לא משהו. או לא שיחק נכון עם הקלפים שקיבל. וזה מצב נתון.
הציפיה שהחיים יהיו הוגנים היא לא מציאותית. ילדותית אפילו. ויותר מזה, היא יוצרת תסכול. כי אי אפשר לשנות את העבר. כבר נולדנו. קיבלנו את הקלפים שלנו. ושיחקנו איתם בצורה הטובה ביותר שידענו. וגם אם לא ועשינו טעויות, אז עשינו. נגמר ועבר.
רגע, אז למה בכלל לכעוס ואיך זה קשור למטרות שלנו?
בעשורים האחרונים מתקיימות שתי תנועות מקבילות: הראשונה, היא כזו שמעריצה הצלחה, הישגים וכריזמה. כזו של התפתחות אישית ותחושה כללית שבה חייבים להצליח. וכל אחד מאתנו חייב להגשים מטרות ואת עצמו. אחרת משהו לא בסדר בנו.
התנועה הנגדית היא זו שמציפה כל הזמן את הפרשי המעמדות. זו שנותנת תחושה כאילו מישהו אחר "חתך בתור" בדרך לאותן המטרות. והוא השיג אותן. הפך למנכ"ל בגיל צעיר. או עשה אקזיט. או קיבל משכורת מטורפת. או יוצא עם דוגמניות. וזה לא תמיד שקרי.
רק שהמהות היא כזאת: היקום לא אמור לדאוג להוגנות. לא הוא ולא שום כוח עליון אחר עובד עבורך. ובסופו של יום, רק המעשים שלנו והתוצאות שלהם נמדדים באמת. ואם לא היה לך קל, זה גם לא בגלל שהיקום או כל כוח עליון אחר רצה ברעתך.
איך מחברים בין מטרות למזל?
זה שנוצרה תחושה כאילו כל אדם חייב להיות מנכ"ל של משהו, לא אומר שבאמת היינו נהנים לתכנת לפחות 8 שנים כדי לקבל משכורת עתק בהייטק. או שהיינו נהנים לנהל ארגון גדול. כן. כי מעבר לתואר "מנכ"ל" צריך באמת לנהל, לחזר אחרי משקיעים ולהפוך ארגון לרווחי.
אז במקום לשבת ולהתעצבן, אנחנו צריכים בשלב הראשון להבין מה המצב שלנו. ולא ביחס ל"אלה שהצליחו" שאנחנו שומעים וקוראים עליהם כל הזמן. אלא ביחס לעצמנו. מה יש לנו כבר ביד? מה אנחנו יודעים לעשות? ובינינו, מה אנחנו באמת אוהבים לעשות?
בשלב השני, נרצה לבדוק איך אפשר להשתפר בדברים האלה. למצוא איך להפוך אותם למקור הכנסה. להתייעץ עם כאלה שעשו את זה (ויש קבוצות פייסבוק ולינקדאין שיש בהם כאלה). והכי חשוב: לפעול. לטעות. ללמוד מניסיון. ולהתאושש מהטעויות האלה מהר ככל האפשר.
בשלב השלישי, נכוון את תת המודע שלנו לזהות הזדמנויות. לפתוח שיחות עם אנשים. להגיד "כן" להצעות שיכולות לקדם אותנו. ו"לא" לכאלה שמבזבזות לנו את הזמן. והכי חשוב, להיות כל הזמן בתנועה וחשופים לאנשים אחרים. כי משם בדיוק יגיעו ההזדמנויות.
שיהיה לך המשך שבוע מעולה,
ליאור
