לקראת יום כיפור: מה הקשר בין גומיות, התפתחות אישית וסליחה?

כשרוב האנשים חושב על התפתחות אישית, הוא חושב על איזו שהיא תנועה קדימה. להציב מטרות לעתיד. ללמוד משהו חדש כדי ליישם. לשפר את התוצאות בצורה עקבית. רק שלפעמים, אנחנו לא קולטים שהדבר שמעכב אותנו הוא סוג של גומיות עבר.

כשאדם רץ וגומיות כרוכות סביב מותניו קורה משהו מעניין. בהתחלה, הוא לא מרגיש את זה. הוא מאיץ. מתקדם. רק שככל שהוא מתקדם, הוא מגלה שהקצב שלו מאט. וזה לא שהוא משקיע פחות מאמץ. המאמץ רק גדל. והתוצאות, מאטות גם הן.

מה הן גומיות עבר ומה הקשר שלהן לתהליך התפתחות אישית?

"גומיות עבר" הן דימוי לכל מני משקעי עבר. כאלה, שקשורים למי שהיינו. כל מני חוויות עבר שהגדירו לנו מה אנחנו יכולים לעשות ומה לא. כל מני אנשים סמכותיים שהגדירו לנו מה אנחנו יכולים לעשות ומה לא. ואפילו, כל מני דברים שהסקנו לבד מה אנחנו יכולים לעשות ומה לא.

התפתחות אישית היא גם ככה תהליך מורכב. כזה שבו אנחנו נדרשים להתגבר על עצמנו. ללמוד לעשות דברים חדשים שלא ידענו שאנחנו מסוגלים. שלא לדבר על דעותיהם של אחרים. כאלה שלא תמיד מאמינים בנו. כמו גם כאלה שיעדיפו שנמשיך להיות מי שהיינו.

אגב, אפשר לקרוא לגומיות העבר האלה אמונות מגבילות. זו לא תהיה טעות. רק שכשאנחנו נותנים לזה שם מפוצץ כמו "אמונה" ו"מגבילה", זה עושה רושם כאילו שזה לא רק מחשבה שנתנו לה יותר מדי כוח. בעוד שגומייה, אפשר להסיר. אז אני נשאר עם "גומיות עבר" ברשותכם.

איך אפשר להסיר את גומיות העבר?

איך מסירים גומייה ברגע שנמתחה ומחזיקה אותנו אחורה? מאוד פשוט. הולכים כמה צעדים אחורה, עד שהיא כבר לא מתוחה. ואז, פשוט מעבירים אותה מעלינו ומשאירים אותה מחוברת לעבר. רק לא אלינו. בדיוק אותו הדבר.

כדי להסיר את גומיות העבר נוכל להשתמש בתהליך הבא:

שלב 1: להרפות ולעצור רגע

אם במהלך ההתקדמות לעבר המטרות שלנו אנחנו מרגישים התנגדות פנימית שרק עולה, כדאי לעצור. ואני יודע שהאינסטינקט קורא להמשיך להסתער. כאילו שאם נדחוף מספיק חזק קדימה, בסוף נפרוץ את ה"מכשול".

רק שזו, טקטיקה מעולה אם המכשול לפנינו. ולפעמים, אין מכשול לפנינו. ואנחנו מסתערים במלוא המרץ, רק שהתוצאות פוחתות. וזה, מוביל לתסכול עצום. הרי אנחנו משקיעים מלא מאמץ ולא זזים בקצב הנכון. יכול להיות שהמכשול דווקא מאחורינו?

זו בדיוק הנקודה לעצור רגע. לנוח לרגע. למרות המומנט. כי דווקא העצירה הזו יכולה לעשות 2 דברים נפלאים: הראשון, הוא לטעון אותנו בכוחות מחודשים. אני לא רוצה להודות בזה אבל עצירות יכולות למלא את היצירתיות ולתת לנו המון כוח להמשך.

הדבר השני, הוא להתנתק רגשית לרגע מההסתערות. וזה, מאפשר לנו לבחון את ההתקדמות שלנו אחרת. לא מתוך מקום שהוא מאוד "בתוך העשייה". אלא דווקא מהשקט. אגב, ימי כיפור יכולים להיות אחלה של ימים עבור עצירה שכזאת.

שלב 2: לבחון את המטרה שנתקענו בה

זה לא מקרי שגומיות העבר תוקעות אותנו בשלב ספציפי. הרי השלב הזה הוא הטריגר. הדבר שמפעיל את גומיות העבר. גורם להן להתנגד להתקדמות שלנו בצורה חזקה יותר. והעצירה, מאפשרת לנו לשים לב מהו השלב הספציפי שמפעיל את גומיות העבר.

כאן, נצטרך לשים לב ל-3 דברים עיקריים: הראשון, הוא המטרה שאנחנו מכוונים אליה. אם היא לא מורכבת מדי ומוגדרת כמו שצריך, יכול להיות שהיא עצמה הבעיה. כדי לקבוע מטרות בצורה יעילה, אפשר לקרוא את המאמר הבא: איך לקבוע מטרות שמתאימות לאופי שלך?

השני, הוא המשאבים שצריך כדי להשיג את המטרה. יכול להיות שאנחנו צריכים לגייס סכום כסף מסוים או לקנות משהו. יכול להיות שאנחנו צריכים ללמוד משהו כדי לעשות את זה. רק שיכול להיות שאנחנו לא מאמינים שאנחנו מסוגלים להשיג אותם מאיזו שהיא סיבה.

השלישי, הוא התוצאה שאנחנו רוצים להשיג. כאן, מה שיכול לתקוע אותנו זו לא השאלה "האם אנחנו מסוגלים להשיג את המטרה?". אלא דווקא השאלה "מי נהיה כשנגיע אליה והאם אנחנו מרשים לעצמנו להיות האנשים האלה?". כל אחד מהדברים האלה יכול להיות גומייה נפרדת.

שלב 3: לסלוח לעצמנו

עכשיו, אחרי שעצרנו והלכנו טיפה אחורה, נרצה לשחרר את גומיות העבר. אי אפשר באמת להרוס אותן. מה שקרה פעם קרה. רק שלא כל מה שקרה לנו בחיים מושך אותנו אחורה. חלק מזה, דווקא דוחף אותנו קדימה. חלק, שחררנו כבר מזמן ושכחנו.

זה המקום להבין את המהות של "כלי קיבול". כדי לצמוח באמת, אנחנו חייבים להבין כי מי שאנחנו באמת, מתאים את עצמו למה שמתרחש בחיים שלנו. בדיוק כמו שאנחנו מקבלים את התפקיד שלנו בעבודה ופתאום נהיים האדם הזה שמבצע אותו. או כשאנחנו הופכים להורים.

פתאום מי שאנחנו, כמו מים, ממלא את כלי הקיבול הזה והופכים אותנו אליו. וזה המקום לסלוח לעצמנו שפעם לא היינו מסוגלים. או לא האמנו שאנחנו מסוגלים. להבין שאנחנו יכולים להפוך למי שנרצה, אם נשחרר את מי שהיינו.

הרי היינו גם בני שש ולא ידענו לנהוג. או להפעיל מחשב. או לעשות דברים מורכבים. והנה למדנו. ובאותה מידה, אנחנו יכולים להיות הרבה יותר, אם נרשה לעצמנו להתבגר מעבר למי שהיינו. וללמוד איך להיות הרבה יותר.

מילים אחרונות על התפתחות אישית וסליחה

לסליחה יש המון משמעות בתהליכי התפתחות אישית. היא דורשת מאתנו לשים לרגע את התחפושת של "אדם בוגר" שיודע מה הוא עושה. זאת שהאגו, המוניטין וכאבי העבר מדביקים אלינו חזק. להסכים להגיד "זה בסדר שלא הצלחתי פעם". ולהבין שזה מה שהיה.

המחשבה ש"מה שהיה הוא מה שיהיה" היא שגויה. והפתרון היחיד אליה הוא להפסיק לחפש אשמה פנימית כשדברים השתבשו. תמיד עדיף ללמוד מניסיון מאשר הלקאה עצמית. כי היא, רק יוצרת סבכי רגשות שליליים שיהפכו לגומיות עבר. במקום מנוע מוטיבציה.

לכן, עדיף שנדע לסלוח למי שהיינו. כי לא ידענו יותר טוב. ובאותה נקודה, עובדתית, לא השגנו את התוצאה או סמכנו על עצמנו מספיק. רק שהיום, עם כל הניסיון שצברנו, נוכל לעשות את זה יותר טוב. אם רק נאהב את עצמנו טיפה יותר, נאסוף משאבים ונצא לדרך ממקום נקי הרבה יותר.

שתהיה לך שנה מעולה וחתימה טובה,
ליאור