אם הכל עובד בחיים שלך כמו שצריך, אין לך באמת סיבה לקרוא את זה

היי,

בפעם הקודמת, העליתי סרטון שבו אני מסביר מהם 8 סימני שפת הגוף שיסמנו לנו מתי לסגור בזמן מכירה. הפעם, רציתי לכתוב משהו קצת יותר אישי. ואם יש לך דברים שתמיד רצית לשפר בחיים ולא הספקת, המאמר הזה בדיוק בשבילך. (אם לא, נתראה בשבוע הבא)

פשוט לזרום

מעולם לא יצא לי לפגוש אדם נטול שאיפות וחלומות. אלה שעשו רושם "כאילו" אין להם חלומות, רק למדו עם השנים להחביא אותם. רק כדי ליישר קו עם כל ה"נורמאליים". אלה שעומדים בציפיות. אלה שאין שום דבר רע בהם. ואין בהם גם שום דבר שאפתני.

כל אחד מאתנו שואף להיות ייחודי. לאו דווקא אחד ויחיד בעולם. אלא משהו שבאמת ממצה יותר את מי שאנחנו ואת מה שאנחנו יכולים לעשות. משהו שבו נוכל באמת להצטיין. ולא כי יש תחרות. אלא כי זה משהו שאנחנו באמת נהנה לעשות.

למדנו שאי אפשר לעשות את זה. ובכל פעם יש תירוץ אחר למה. בהתחלה אנחנו צעירים מדי. ואז הצבא. ואז חשוב לעשות תואר. למצוא זוגיות. להתחיל לעבוד במקום טוב. להתחתן. להביא 2.5 ילדים. לקחת משכנתא. אין כסף. כשיש, עדיף להשקיע במשהו אחר.

לפני שאנחנו מבינים, אנחנו נסחפים אחרי העדר. עושים דברים שאנחנו לא באמת רוצים לעשות. כאילו… מצד אחד, כיף לנו לשמור על הנורמה ולראות איך כולם מרוצים מאתנו. מהצד השני, יש לנו תחושה שהחיים עוברים לנו כמו מים בפה. מרווה. אבל בלי טעם.

האדם הזועם

מאוד קל למצוא את האשמים: זו החברה שחינכה אותנו; המדינה שלקחה לנו; ההורים שלא נתנו מספיק; הבוס שלא מעלה ומקדם; הילדים שצריך להשקיע בהם; מנהל הבנק שמציק; בני הזוג שלא מפרגנים. ובדיוק כמו שקל למצוא את האשם, קל גם לכעוס עליו.

האדם הזועם זועם על כל השאר. עשו לו עוול. כולם קיפחו אותו. שמו אותו בפינה, בזמן שאת האחרים שמו במקום טוב יותר. יכול להיות שזה בדיוק מה שעשו לו. ולמרות שברור לו שאי אפשר לשלוט בכל מה שקורה ויקרה, הוא עדיין כועס על כל העולם.

הבעיה היא שהכעס מצטבר. גועש. מתפרץ. ומרעיל. אוי, כמה שהוא מרעיל. ותוקע אנשים בלולאה ארסית שממנה נדמה שהם לא מסוגלים להיפרד. אז הם מתחילים להיות ארסיים וציניים בכל מקום. כלפי חברים. כלפי מכרים. כלפי דיונים בפייסבוק.

הקטע העצוב: הכעס הוא לא באמת על המצב. או החברה. גם לא על המדינה. או על ההורים. או הבוס. או הילדים. או מנהל הבנק. או בני הזוג. הכעס הוא פנימי. של האדם על עצמו. רק שהוא לא מרשה לעצמו להביע אותו. לא טוב לו בחיים. וברור לו מי באמת אשם.

והוא מעדיף לעצום עיניים ולהפנות אצבעות החוצה.

למה המצב נראה רע?

אם נדמה לך כרגע שהעתיד יהיה רע יותר, זה הזמן להפסיק להסתכל על החדשות. ובכלל על תכניות אקטואליה. ותעזבו אותי מהשטות של "מי שלא מעודכן, מנותק". כי מה יעזור לי להיות מחובר לחדשות שאני לא יכול לשנות בהן כלום.

אם אדם יגיד לי שהוא רוצה לשפר את המצב בארץ והוא רוצה להתמודד בפוליטיקה, אבין למה הוא כל כך אובססיבי בנוגע לפוליטיקה. לשבת מהיציע ולהעביר ביקורת זה ספורט מיותר. כזה שרק מייצר ארס, כעס ושנאה. בטח שלא הקשבה או שכנוע.

הסיבה שהעתיד נראה רע בערוצי התקשורת נובע מ-2 סיבות: הראשונה, חדשות שמספרות לנו כמה נחמד היום לא יוצרות רייטינג. השנייה, זה גורם לנו להרגיש כאילו העתיד שלנו תלוי רק באנשים שאין לנו גישה אליהם. והם, כאלים בין בני אדם, עושים כרצונם.

זה לא שזה לא נכון. יש אנשים שמנהלים את המדינה. הם לא תמיד נגישים לנו. יש גם מצב כלכלי עולמי. ויש גם אסונות טבע. ויש ויש ויש. יש הרבה דברים שעליהם אין לנו שליטה ומשפיעים עלינו בצורה עקיפה.

מצד שני, לחיים יש מחזוריות. יש תקופות טובות יותר ויש תקופות רעות. ועדיין החיים ממשיכים קדימה. כל יום צעד או שניים. אבל קדימה. היחידים שמפסידים הם אלה שמפסיקים ללכת. אלה שבוחרים להישכב על הרצפה כמו ילד מפונק ולצרוח "אבל מגיע לי".

מה מגיע לנו?

יש 2 גרסאות של תשובה לשאלה הזאת. בראשונה, יש פנטזיה שאנשים מציירים בראשם. כזו שלא צריך לעשות כלום וה'טוב' שבעולם ינחת עליהם מהשמיים. חוסר התאמת ציפיות מהסוג הגרוע ביותר. ואלה גם אלה שנוטים להתאכזב הכי הרבה. כי ככה לא עובד העולם.

בשנייה, יש עבודה. יש למידה. יש לקיחת אחריות על יצירת הזדמנויות. ניצול שלהן. והגעה לתוצאות. יש פקיחה של העיניים. ולא כדי למצוא מנהיג כדי להפיל עליו את האחריות להצלחה שלנו. אלא כדי להתמודד עם הנסיבות ולעשות הכל כדי להצליח.

לא מגיע לנו כלום, מלבד מה שאנחנו מייצרים לעצמנו. לא מגיע לנו שום דבר. וזו הבשורה של המציאות לפוקחי העיניים. מגיע לנו רק את מה שאנחנו מביאים לעצמנו. ואם בא לך לא להסכים, אני ממליץ לך קודם כל לבדוק את העובדות בחיים שלך.

כל אדם מצליח (וכנה) יגיד לנו שהצלחה לא מגיעה ביום אחד. הצלחה נוצרת מיצירת מומנטום. מהגעה לסף שבו יש כבר כל כך הרבה משאבים והזדמנויות שמכוונים לנקודה אחת כמו לייזר. לנקודה אחת ממוקדת שבה הכל מתפוצץ ומתחיל לקבל את הצורה שרצינו. זה שיוצר גם ביטחון עצמי.

גם אז אין ביטוח לכישלונות. או לנפילות. ביטוח זה פיקציה. גם חברות הביטוח לא תמיד מכסות את מה שהן אמורות לכסות. התפקיד שלנו הוא לקום. להיזכר בכוח שלנו. זה שתמיד היה שלנו. זה שמאפשר לנו לנקות את האבק מהמכנסיים ולחזור ללכת בדרך.

גם כשכואב מהנפילה, חשוב לעמוד ולצאת שוב לדרך. כששורף, אנחנו יודעים שזה נרפא. את זה אמא אמרה. ואמא צודקת. למרות שהיא לא עברה קורס ב'אמהות'. היא פשוט מספיק זמן פה כדי לדעת שלרוב, דברים יסתדרו. וכל מה שנשאר הוא להמשיך ללכת.

זו הסיבה שבגללה אני ממליץ תמיד לעשות כמו שאני עושה: להתאושש, ללמוד וליישם. לא כי אני כל כך חכם, או מוצלח או עליון. אני כולה איש נחמד שכותב מאמרים. אם לא נאמץ את הידע וניישם אותו, הוא לא יופיע בחיים שלנו. אם לא ניקח אחריות על התוצאות שלנו, אף אחד לא יעשה את זה עבורנו.

לא הפוליטיקאים. לא בני הזוג. וגם לא מנהל הבנק. זה לא באמת התפקיד שלהם. הדרך היחידה להוציא מעצמנו יותר ולהגשים את החלומות שלנו עוברת במנהיגות הפנימית שלנו. זו שלא מתנצלת על ההישגים שלה. זו שבוחרת בעצמה כל יום בלב מלא.

מתי יגיע הזמן שלך להנהיג את עצמך?

שיהיה לך שבוע מעולה,
ליאור