היי לכולם,
אני יודע שבתקופה האחרונה אני מעט מזניח אתכם וכותב פעם בכמה שבועות, אך בקרוב אהיה מעט פחות עמוס (לטובה כמובן) ואני אחזור לכתוב לכם על עולם ה-NLP, על צדדיו השונים, בתדירות גבוהה יותר. היום אני רוצה לדבר אתכם על הדרך שבה האמונה שלנו עשויה באמת ליצור את המציאות שלנו.
אני לא יודע אם יצא לכם לחשוב פעם על הדרך שבה מתבצע שינוי שגורם לאדם לעשות מעשה, ועם זאת, אם תבחרו לעצור לשנייה ולחשוב על זה, תוכלו לראות שלדמיון יש חלק עצום בכך.
מצד אחד זה מאוד הגיוני שנגרום לעצמנו מוטיבציה לעשות דברים על ידי כך שנדמיין סרטון של תוצאה (חיובית שאליה אנחנו שואפים, או שלילית שממנה אנחנו מתרחקים), נגיד לעצמנו את המילים שגורמות לנו לעשות ולעתים נחוש תחושה שתדחוף אותנו פשוט לעשות.
מצד שני, כשזה מגיע לשינויים גדולים או יוצאי דופן, ישנם לא מעט אנשים שנרתעים ומעדיפים לא לנסות לעשות דברים חדשים כי עדיף שכל השאר יעשו לפניהם ורק כשייראו ויידעו שכולם עשו וזה בטוח, אז ורק אז הם ישתכנעו לעשות.
להאמין ולראות
אני אישית לא מוצא בעייתיות בכך שחלק מהאנשים מביעים שמרנות ביחס לרעיונות חדשים. לא כל רעיון חדש שמישהו מעלה בפנינו הוא משהו ששווה שנאמץ אותו ועם זאת, לפעמים הדרך שלנו להגיע למקום חדש תלויה ביכולת שלנו להאמין כי אנו מסוגלים לעשות זאת.
הבעיה מתחילה בדיוק בנקודה שבה אדם צריך לעשות משהו שהוא לא מאמין שהוא מסוגל לבצע. רוב האנשים בסיטואציה הזאת ינסו, בכדי לחוש ביטחון, לראות קודם הוכחות לכך שהשינוי באמת יוביל אותם למקום החדש בבטחה ורק אז לעשות אותו.
עכשיו אתם עשויים לשאול את עצמכם בבלבול – "לפני שנייה אמרת שאין בעייתיות עם שמרנות ועכשיו אתה אומר שיש בעיה בלבקש לראות קודם הוכחות ורק אז להאמין" והבלבול אכן מובן.
היכולת שלנו לבחון דברים ולראות מה טוב לנו ומה רע לנו היא קריטית ודרושה לנו בכדי להגן עלינו ועם זאת, לעתים נוצרת אצלנו אמונה שמשהו מסוים הוא רע או שאנו לא מסוגלים לעשות משהו כי למדנו זאת על בשרנו פעם ולכן זה כנראה נכון.
אם תשימו לב לממציאים הגדולים של כל הזמנים, הם נחשבו מטורפים וכולם אמרו להם שזה לא הגיוני וזה לא יעבוד עד שהוכח אחרת.
האחים רייט למשל, כל כך האמינו ביכולת שלהם להביא אדם לעוף, שהם היו מוכנים לרסק כמה דגמים ולנסות שוב ושוב עד שהצליחו ליצור את המטוס הראשון. תומאס אדיסון, נכשל שוב ושוב בניסוייו ליצור את נורת החשמל הראשונה רק בכדי להצליח פעם אחת, הפעם שנחשבת.
אחד ההבדלים המהותיים בין הגאונים שהזכרתי למעלה (ואחרים שכמותם) הוא שהם ידעו להתרכז בתהליך השינוי בדבר הנכון. כשרוב האנשים נתקלים בבעיה, הם מנסים לתת לה משמעות ולהבין למה הם נכשלו.
כאשר אדם מתמקד בסיבות שעונות על שאלת ה"למה" הוא מכניס את עצמו למסגרת התייחסות הממוקדת בבעיה וככל שהוא חופר בה יותר, כך הוא מאפיין את הבעיה יותר טוב והופך בכך את הבעיה למשהו גדול שמאוד קשה לפתור אותו.
אדם גאון, הנחוש להפוך את הרעיון שלו למשהו מציאותי ומתפקד, יודע שהרעיון של לנסות שוב ושוב ושוב אינו יעיל אם לא משנה בכל ניסיון לפחות משהו אחד, בעיקר כי אם תעשו משהו בדיוק באותה צורה שוב ושוב אתם רק תתמקצעו בלהגיע לאותה תוצאה.
אם אדם מעוניין לאמץ לחייו תפיסת עולם גאונית, הוא צריך קודם להבין דווקא את שאלת ה"איך".
כשאנחנו בודקים את הדרך שבה משהו קורה בעזרת שאלת ה"איך", אנחנו יכולים לשים לב לתהליך ובמידה ואנו לא מגיעים לתוצאה הרצויה אנו יכולים להתחיל לשנות דברים כשאנחנו עושים זאת שוב ובצורה שונה.
השלב השני של יצירת השינוי מתחיל ברגע שהתחלנו לבחון את התהליך הוא להבין שאין דבר כזה שנקרא תכנית מושלמת שאם נבצע אותה יקרה השינוי.
אם צורת החשיבה הזו מאפיינת אותך אני מזמין אותך לבחון אחת אחרת – תוכנית מושלמת רק כשהיא… מושלמת, כלומר הסתיימה, ומכיוון שהתכנית רק מתחילה, זהו תפקידנו – להציב את התוצאה אותה אנו מעוניינים לקבל, לצאת לדרך, להתחיל לעשות ולתקן תוך כדי עשייה כשתת המודע שלנו ממוקד בתוצאה ואנחנו בוחנים את התוצאות שלנו כל הזמן בכדי להגיע למטרה.
בדרך הזאת של התנסות ולמידה נוכל להביא את עצמנו לבצע את השינוי הגדול שפתאום לא נראה כמו משהו עצום שצריך לעשות אלא כמסע בדרך לשינוי שיביא אותנו למקומות חדשים.
ואם הותרתי אותך עם סקרנות בקשר לדרך שבה ניתן לרתום את תת המודע שלך לתוצאה המיוחלת, אני מזמין אותך להיכנס לבלוג ה-NLP שבו מרוכזים כל הניוזלטרים ששלחנו ולחפש היכן מוחבאים המאמרים שכבר נכתבו ועוסקים בזה.
המשך שבוע מעולה
ליאור
