קצת אישי: למה מקדמים אותם ואותנו לא למרות כל הזמן והמאמץ שאנחנו משקיעים?

היי,

בפעם הקודמת, הבאתי 2 ראיונות שבהם אני מסביר מה זה NLP ואיך להשתמש בו כדי להפסיק לדחות. היום, נגע בנקודה שיושבת לכולנו במקום הכי כואב. לפעמים אפילו כל כך כואב, עד שאנחנו לא מרשים לעצמנו לחשוב על זה באופן ישיר.

כשמישהו אחר קוטף את הפירות

הבעיה היא אף פעם לא עם אלה שלא משקיעים. כי מהם, אין ציפיות. ולהם לרוב, גם אין על מה להתלונן. רק שכשאנחנו נותנים 100% מעצמנו ולא מקבלים על זה הערכה… זה מעליב. במיוחד כשאנחנו רואים שמקדמים מישהו שהשקיע פחות מאתנו בצורה משמעותית.

וזה לא רק במקום העבודה. זה יכול להיות גם הידידים האלה שלנו. אלה שרק חיכינו להזדמנות שהם יתפנו מזוגיות. ושידעו להעריך את כל האהבה שהרעפנו עליהם. או מקום העבודה שמאוד בנינו עליו. שהריאיון בו היה מדהים. רק שבמקרה, העדיפו מישהו אחר על פנינו.

ההנחה היסודית שלנו היא שאנחנו צריכים לשחק על פי כללי המשחק. ומכיוון שאנחנו משחקים כמו שצריך, אנחנו אלה שאמורים "לזכות בתהילה". להיות בזוגיות מדהימה עם מישהו שאנחנו מפנטזים עליו. לעבוד במשרת החלומות שלנו. ולקבל את ההערכה שמגיעה לנו על ההשקעה.

רק שהמציאות מכילה חוקים אחרים. כאלה, שקל לא לראות. במיוחד, כי אנחנו לא מנסים אפילו להגדיר מה הם. חוקים ששונים מהציפיות שגיבשנו לעצמנו בנוגע ל"מה מותר" ול"מה אסור" לעשות. בנוגע ל"איך אנשים אמורים להגיב" ובנוגע ל"איך דברים אמורים להתרחש".

למה לעזאזל זה כל כך כואב?

זה כואב פעמיים. פעם אחת, כי לא קיבלנו את מה שהגיע לנו בעקבות ההשקעה. ופעם שניה, כואבת הרבה יותר, כי ראינו מישהו או מישהי שפשוט לא שיחקו על פי החוקים. עקפו בתור. השתמשו בפרוטקציה. היו עסוקים מאוד בקידום עצמי. כל הדברים שאנחנו פוסלים מראש.

אז אנחנו נעצרים. מתכנסים לתוך עצמנו. כועסים. נעצבים. מתוסכלים. ולכן זה לא פלא כמה מעבירי קורסים יש. לא רק בעולם ה-NLP. אלא בכלל. כאלה שפותרים את כל הצדדים החיצוניים של הבעיה – חוסר ביטחון עצמי, בעיות דימוי עצמי, כישורים בין אישיים לא מספקים.

רק שכל אלה… הם לא הבעיה האמתית. ואם לא נפתור את הבעיה האמתית, לא משנה כמה קורסים נעבור. כי עדיין נמשיך להיות אלה שהם אחלה. אלה שכולם אוהבים. אלה שהם אחלה ידידים. וכשמגיע הזמן לבחור, נמשיך להישאר אלה שתמיד יהיו השקופים.

כן. שקופים. לא שקופים במובן של "אף אחד לא רואה אותנו". יש לנו חברים. יש לנו עבודה. מדי פעם כן טופחים לנו על השכם. רק שאנחנו רוצים יותר. קורעים את עצמנו. וברמת התוצאות, במקום שזה באמת נחשב, כלום. נאדה. גורנישט.

מה הם באמת עושים כדי להתקדם כשאנחנו נשארים במקום?

לפעמים, בא לנו לשבור את הכלים. להפסיק לשחק לפי החוקים. להידחף בתור. לא לשתף פעולה עם אחרים. להפוך לצעקנים. להיות אגרסיביים יותר בתגובות שלנו. לרדת למכנה המשותף הנמוך ביותר. כי נדמה לנו שזה מה שעושים אלה שמקבלים את השלל בסוף.

רק שזה לא נכון. זה לא באמת מה שעובד להם. זה "מה שהם עושים", דרך הזווית הביקורתית שלנו. ואם היינו מבינים מה באמת גורם להם להתקדם ולהצליח יותר, היינו יכולים גם ליהנות מפירות העבודה שלנו. זו שבה השקענו כל כך הרבה.

והקטע המצחיק? בסופו של דבר, סוד ההצלחה שלהם מתכנס לאותם 2 דברים. הראשון, הוא שהם נחמדים בצורה נכונה לאלה שמקבלים את ההחלטות. וזה דבר נכון לעשות. כי למרות שחשוב שיאהבו אותנו בכלליות, חשוב שאלה שמקבלים את ההחלטות יחבבו אותנו.

לא בכל מחיר. בוודאי שתוך הצבת גבולות הגיוניים. רק שאם הם לא יחבבו אותנו, הם לא יקדמו אותנו. הרי את מי אנחנו היינו רוצים לנהל? את אלה שקשה לנו איתם או את אלה שלפחות נדמה שיהיה לנו קל וכיף לעבוד איתם? התשובה היא ברורה.

כדי לעשות את זה, עלינו קודם כל להחליט מהם הגבולות שלנו. ולשמור עליהם. לא לכסת"ח אותם. כי מה זה משנה שאנחנו אומרים משהו לכל העולם ואשתו, אם אנחנו לא מגבים את זה בהתנהגות? ובגלל זה חשוב כן להיות נחמדים ולדעת להציב את הגבולות במקום שחשוב לנו.

הדבר השני, הוא להתכוון למשהו באמת. לא בדיבורים. לא במחשבות. אלא בעשייה. מבלי לחשוב מה יגידו כל הזמן. כי כן, מותר לנו לרצות להתקדם. וכן, מותר לנו לרצות דייט. וכן, מותר לנו לרצות להתקבל לעבודה. או לקבל העלאה.

זה לא הופך אותנו לגרידיים. זה גם לא הופך אותנו לאינטרסנטיים. או לשחצנים. זה רק אומר שאנחנו רוצים משהו. וכשאנחנו עסוקים בלנסות להתנהג כמו עכברים מפוחדים, רק כדי לא להתמודד עם השאלה: אתם באמת מתכוונים לזה?

כן. מותר לנו לרצות להתקדם בעבודה. מותר לנו לרצות להיות בזוגיות עם מי שמתאים לנו. מותר לנו לרצות להתקבל למקום עבודה נחשק. מותר לנו לרצות מישהו כלקוח או כספק. וכן, מותר להם גם לא לרצות. ואנחנו חייבים לקבל את זה.

רק שאם היינו עסוקים כל כך בלהחביא את הכוונות שלנו ולזוז לאט כדי שלא ניתפס, אי אפשר להאשים אף אחד שמישהו עשה צעד וקטף את פירות ההצלחה. גם אם בראש שלנו פינטזנו עליהם. כי העולם מריע תמיד למעשים ולא למחשבות שנשארות בראשו של אדם.

אז לא, אנחנו לא חייבים להפוך למכונות של פרסום עצמי. אף אחד לא מצפה מאתנו להפוך לאושיות פייסבוק/ איסטגרם/ וכן הלאה. או יותר גרוע מזה, לאלה שכל היום בעבודה מדברים על ההישגים שלהם. מצד שני, אלה לא 2 האופציות היחידות.

מותר לנו לציין שמשהו קרה בזכותנו, אם זה נכון וכשזה רלבנטי בשיחה. לדאוג שאלה שמחליטים ידעו שאנחנו היינו אלו שעשו. במקום להצטנע ולהתנחמד כרגיל. להגיד שזו הייתה עבודה קבוצתית, גם כשזה לא נכון.

זו לא שחצנות כשמדובר באמת וכשזה נאמר בצורה רלבנטית. זו שחצנות כשאנחנו אומרים את זה כדי להתנשא מעל אחרים. זה כן. רק שמותר לנו לציין את ההצלחות שלנו בשיחה כשזה רלבנטי. ולא להתחבא מאחורי הרצון שלנו להתקדם, להצליח ולהתפתח.

כי באמת שהגיע הזמן להפסיק להיות שקופים בזמנים שזה באמת חשוב. הגיע הזמן להפסיק להתנצל על מה שאנחנו רוצים להשיג. ויותר מכל, הגיע הזמן לדעת איך לעשות את זה מבלי שוויתרנו על הנחמדות ועל הערכיות שלנו. הגיע הזמן שלנו.

זהו להיום. עכשיו אשמח לשמוע: מה דעתך על המאמר?

שיהיה לך שבוע מעולה,
ליאור

נ.ב. אנחנו פותחים את ההרשמה למחזור 92 של קורס ההכשרה שלנו ב-NLP שמתחיל ביום שלישי ה-14 למאי 2019. אם גם לך בא ללמוד איך לקרוא שפת גוף, לתקשר עם כל אדם בקלות ולחזק את הביטחון העצמי והמוטיבציה שלך, זה בדיוק הדבר בשבילך.

כדי לקבל את כל המידע על מסלולי הלימוד, אני ממליץ לך בחום לדבר עכשיו עם דין, יועץ הלימודים שלנו, במספר הטלפון 03-7445197. הוא ישמח להסביר על הקורס וכמובן, לשריין את מקומך בקורס, כדי לא לפספס את ההזדמנות.