ברוכים הבאים ל"אחרי החגים": טריק מעניין שיעזור לך להפסיק לדחות דברים עוד היום

היי,

בשבוע שעבר דיברנו על 2 שיטות לסיים שיחה מבלי להעליב את האדם שמולנו. היום, רציתי לגעת בנושא שלא נגעתי בו המון זמן: הנטייה שלנו לדחות דברים שוב ושוב. ומכיוון שאנחנו כבר אחרי החגים ועל סף התירוץ הבא לדחות דברים, נתחיל:

למה אנחנו דוחים דברים?

כשאנחנו חושבים למה אנחנו דוחים דברים בדרך כלל עולות התשובות הבאות:

1. יש לנו משהו מעניין יותר לעשות בזמן הזה (לשחק קנדי קראש למשל)

2. הדבר שאנחנו רוצים לבצע משעמם אותנו (לסדר ערימה של מסמכים למשל)

3. יש משהו חשוב יותר לעשות בזמן הזה (לקפל כביסה או לנקות למשל)

4. אין לנו השראה לעשות אותו (ואז הולכים לבהות קצת בטלוויזיה או פייסבוק)

5. אנחנו בדיוק באמצע משהו (ותמיד יהיה משהו שנהיה באמצע שלו)

6. אני רק מחכה שהפרטנר שלי יהיה פנוי (ואם יש לו משהו לסיים שייקח את הזמן)

ובצורה מפתיעה, אני יכול להגיד לך בפה מלא שהסיבה האמתית לכך שאנחנו דוחים דברים היא לא אחת מאלה. אנחנו דוחים דברים בגלל שאנחנו יכולים. יש לנו המון פנאי, המון אפשרויות בחירה ואת התחושה שיש עוד המון זמן עד שצריך לעשות את זה.

ואז מגיעה הנקודה שבה כבר אין לנו המון זמן עד העשייה. ואז אנחנו מתחילים להלחיץ את עצמנו. עושים בלחץ ומספיקים בקושי ושונאים כל דקה. אין שום כיף. רק להספיק להגיש בזמן אחרת יהיה רע מאוד. לכן, אין פלא שזה בדיוק ההרגל שנוצר אצלנו – לברוח ממטלות.

כוח ההרגל

כל דבר שאנחנו עושים שוב ושוב הופך להרגל. למעשה, רוב הזמן אנחנו מבצעים את ההרגלים שלנו: החל מהדרך הקבועה שלנו לדעת מתי לקום ומתי ללחוץ על כפתור השהיית הצלצול ועד הדרך שלנו לדעת איך להגיע לעבודה.

אוסף ההרגלים שאנחנו מייצרים במהלך השנים הופך להיות זה שמכתיב לנו מי אנחנו. הוא גם הסיבה לכך שהתוצאות שלנו נוטות לחזור על עצמן. הרי אי אפשר לצפות שנעשה את אותו הדבר בכל פעם ונקבל תוצאות אחרות.

לכן, כאשר אנחנו רוצים לשנות את ההרגל לדחות דברים עד הרגע האחרון, עלינו להבין בצורה יותר עמוקה איך הרגל עובד:

לכל הרגל שלנו יש סימן שמסמן לו להתחיל לפעול. הסימן יכול להיות השעה (שתיית קפה כל יום בבוקר למשל), מצב הרוח (עישון סיגריה כדי להירגע) המקום (שתיית אלכוהול בפאב) או כל דבר אחר שיכול לקרות לנו.

ברגע שאנחנו מזהים את הסימן, תת המודע שלנו מזהה כי זהו בדיוק הזמן להתחיל לבצע רוטינה. הרוטינה היא מעשה מסוים (בתוך ראשנו או עשייה פיזית של ממש) שחוזרת על עצמה בכל פעם שהסימן מופיע. ובכל פעם זה בדיוק אותו הדבר.

לאחר שביצענו את הרוטינה, אנחנו זוכים בתגמול (או רווח משני בשפת ה-NLP). התגמול הוא הדבר שאותו אנחנו מקבלים באמת כתוצאה מביצוע ההרגל. כדי לזהות אותו אנחנו צריכים לעצור שניה ולחשוב "מה באמת יוצא לי מזה שעשיתי את הדבר?".

לדוגמה, נניח שבכל יום בבוקר השעון מצלצל ואנחנו בודקים מה השעה (הסימן). הרוטינה שמופעלת בעקבות הסימן היא שאנחנו שואלים את עצמנו אם אנחנו יכולים לקום עוד 5 דקות. אם כן, לוחצים על כפתור דחיית הצלצול, אם לא אז קמים.

במקרה זה התגמול הוא לא "לחזור לישון" למרות שעל פניו זה מה שקורה. אם נניח מדובר על החורף וקר מחוץ למיטה התגמול שלנו הוא "שיהיה לי חם רק עוד קצת". וכל עוד שלושת התנאים (סימן, רוטינה ותגמול) מתקיימים, ההרגל שלנו לחכות לשנייה האחרונה כדי להתעורר ממשיך.

איך מפסיקים את ההרגל לדחות דברים?

ב-NLP אנחנו לומדים כי לא מספיק להפסיק הרגל כדי ליצור שינוי. הסימן עדיין שם והצורך בתגמול עדיין נשאר. לכן, אם נרצה לשנות את ההרגל לדחות דברים נצטרך להחליף את ההרגל הקיים עם הרגל חדש. כדי לעשות זאת עלינו להשתמש בשיטה הבאה:

1. לזהות את התגמול – כדי לזהות את התגמול עלינו לשאול את עצמנו "מה יוצא לנו מכך שדחינו את זה עכשיו?" ולאחר מכן לשאול את השאלה שוב על התשובה שקיבלנו. הרי אנחנו מחפשים את התשובה שמאחורי התשובה.

לדוגמה, נניח שבכל פעם שמשה צריך לשטוף את הכלים, הוא אומר לעצמו "אני אשטוף את הכלים כשיצטברו עוד קצת כלים בכיור". התגמול עבורו בדוגמה זו הוא לחסוך זמן. בראשו של משה אם כל פעם שיהיה כלי בכיור הוא ישטוף אותו, הוא יבלה יותר מול הכיור מאשר מול הטלוויזיה.

2. לזהות את הסימן – כדי לזהות את הסימן עלינו לחשוב מתי ההרגל קורה (באיזה זמן או הקשר הוא מתבצע) ומה בדיוק קורה אז שמפעיל את ההרגל.

אם נמשיך את הדוגמה של משה דוחה הכלים: הסימן לעליית הרגל הדחיינות הוא שהוא סיים לאכול או לשתות ונמצאת מולו צלחת מלוכלכת.

3. להגדיר חלופה – החלופה תמיד תהיה רוטינה אחרת שאותה נרצה לבצע כשהסימן יופיע ומספקת את אותו התגמול. לכן, חשוב שהחלופה תהיה מוגדרת מראש ולא ספונטנית כל שתענה על הרווח המשני שבתגמול שלנו.

עכשיו, משה דוחה הכלים מחליט לעשות משהו אחר. מכיוון שהתגמול שלו הוא לבלות יותר זמן מול הטלוויזיה והסימן הוא הכלי המלוכלך הוא מחליט על רוטינה חדשה: בכל פעם שיש כלי מלוכלך על השולחן, רוחצים אותו מיד וחוזרים לטלוויזיה.

בהנחה שמדובר במספר מועט של כלים, שטיפת הכלים לא תארך יותר מדקה וכך הוא מצליח לבלות יותר זמן מול הטלוויזיה.

4. להחליף בצורה מודעת – בהתחלה, ההרגל הישן הוא זה שיעלה בצורה אוטומטית. וזה הגיוני, ביצענו אותו כל כך הרבה פעמים שהתרגלנו לעשות אותו. זה הרי הרעיון של הרגל. כדי לשנות את ההרגל, עלינו לבצע את ההרגל החדש בצורה מודעת.

נכון, זה דורש מעט יותר מאמץ וקצת יותר לדרבן את עצמנו לעשות משהו חדש. וזה בסדר. כל דבר שלמדנו בפעם הראשונה דרש מאתנו להיות מודעים אליו בזמן שביצענו אותו בפעמים הראשונות. אם נבצע את ההרגל בצורה מודעת ב-21 הימים הקרובים הוא בסופו של דבר יהפוך לאוטומטי.

נקודה חשובה לסיכום: אין הרגל דחיינות אחד שאותו אפשר להביס. כל דבר שאנחנו דוחים יוצר הרגל דחייה משל עצמו. ככל שנחליף יותר הרגלי דחייה עם הרגלי עשייה, כך יהיה לנו קל יותר להפסיק לדחות גם בתחומי חיים אחרים. וזו בדיוק המטרה שלנו ,לא?

זהו להיום. עכשיו, מסקרן אותי לשמוע מה דעתך על המאמר?

שבוע מעולה,
ליאור

נ.ב. אם ניסית להתחבר לרשת החברתית שלנו בשבוע האחרון, יכול להיות שנתקלת בתקלות בגלישה בה. הסיבה לכך היא ששדרגנו את השרתים שעליה היא יושבת כדי שהאתר יוכל להיות מהיר יותר, יציב יותר וחזק יותר. אם אין לך מושג על מה מדובר. אפשר ללחוץ על הקישור הבא: http://www.InMind.co.il