במאמר הקודם שכתבתי הרחבנו רבות על מה שבאמת יעזור לאדם לחוש והתהלך בביטחון עצמי. התובנה שראוי לתת לה במה מחשבתית היא שכל עוד אני לא פועלת מתוך העצמי שלי אני מאבדת את יכולתי לפעול מתוך בטחון או לחוש בו.
אם מה שבאמת מניע אותי זה ההקשר הסביבתי בו אני נמצאת, אז כל הזמן אלבש צורה ואפשוט צורה בהתאם לסביבה הסובבת אותי. זה, יקשה עלי לפעול מתוך טבעיות בגלל שאני כל הזמן מנסה להיות משהו שאני לא, מישהי שרק נראה לי שתתקבל ותאושר חברתית.
איך התפיסה האישית שלנו משפיעה על הביטחון העצמי שלנו?
סוציולוג בשם צ'ארלס קולי היטיב לסכם את מערכת היחסים שלנו מול הכלל במשפט הבא והמוכר: "אדם הוא לא מה שהוא חושב שהוא, ולא מה שאחרים חושבים שהוא, אלא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא".
במילים אחרות, מה שמניע את שלל הפעולות שלנו ואחראי על איך תראה התקשורת הבינאישית שלנו זו השאלה "מה אני חושבת שחושבים עליי"? ולשאלה הזו יש לנו מענה. עד כמה שהדבר נשמע תמוה וסקפטי.
אולם עוד לפני שאנחנו ממהרים להשיב לעצמנו על השאלה מה אנחנו חושבים שהאחר חושב עלינו, יש לנו תשובה פנימית ולא מודעת לשאלה "מה אני חושב על עצמי" ומתוך התדמית שאדם יוצר על עצמו בעצמו הוא פועל מול זולתו תוך מחשבה שזה גם מה שהזולת חושב עליו.
מה זאת אומרת?
השורות הבאות יבהירו יותר את הנאמר: חשבתם פעם ממה חושש אדם שלא מרבה לדבר דברי אמת? או במילה אחת "שקרן"?
כשאדם כזה נמצא באינטראקציה עם הסובב מולו הוא כל העת חושש שמשקרים לו, הוא לא נוטה לסמוך על הנאמר לו ובטח שלא מאמין שיש כיסוי או כוונה הגונה מאחורי המילים. זה מחזק ומוריד לשטח את העקרון שהוצג קודם.
התדמית שאדם יצר לעצמו על עצמו היא גם התדמית שהוא חושב שהאחר יצר עליו. ולכן גם גנב יחשוד באנשים סביבו כ"גנבים". זו גם הסיבה שהוא מחזיק בתשובה לשאלה מה הוא חושב שאחרים חושבים עליו? – בדיוק את מה שהוא חושב על עצמו.
למה זה קורה?
הסיבה היא פשוטה: לא באמת קיימת אצלו הפרדה בתודעה בין מה שהוא חושב על עצמו לבין מה שהוא חושב שחושבים עליו. ולמרות שהמציאות תראה לו אחרת, למרות שהוא יראה שיש אנשים הגונים סביבו הוא עדין ימשיך לחשוד בהם כשקרנים.
אם כן הדרך שלי לחשוב מה חושבים עלי עוברת בהחלט דרך האופן בו אני חושב על עצמי. וזה בהחלט מצריך הסתייגות קטנה מהמשפט שקבע הסוציולוג: במקום לומר אדם הוא לא מה שהוא חושב על עצמו נאמר אדם הוא לא רק מה שהוא חושב על עצמו.
גם אם איננו מודעים לתדמית שיצרנו על עצמנו, הרי שהיא קיימת בתת הכרתנו והיא זו שקובעת את דפוסי ההתנהלות והתקשורת הבינאישית שלנו. אם אני חושבת על עצמי שאני חלשה, לא שווה, לא בעלת יכולות, הצלחות או הישגים הרי שזה מה שאני אחשוב שהסביבה חושבת עלי ומהמקום הזה אני צפויה לתקשר מולה.
כעת כל מילה שתשלח לעברי או פעולה מצד הזולת תזכה להוכחה שהם חושבים עלי שאני אפס או שאני כלום. במקום הזה אני חשה מותקפת וכביכול יוצאת להגן על ה"אני" שלי שבעיני עצמי הוא "אין".
אני מנסה להוכיח לסביבה שאני איני כזו, תוקפת בחזרה, או לחילופין מוותרת מהר על עמדתי כדי להישאר מוערכת ושווה בעיניהם.
הסביבה מגיבה גם היא לתגובתי המאוד ברורה כעת. היא יוצאת להגן על עמדתה, מגיבה בכעס על הכעס שלי למולה, או מגיבה בחוסר הערכה על כך שוויתרתי על רצוני מולה בכדי לזכות בהערכה.
מול הבלבול הרב הזה אני עומדת נדהמת ומגיעה למסקנה שלא רק שאני כלום וחסרת ערך אלא עכשיו גיליתי שאני גם לא מצליחה לתקשר.
אם קיבלתי כרטיסים חינם להופעה – מה זה אומר על מה שחושבים עלי?
הנה דוגמא קלה שתעזור יותר להבנת הנאמר: אישה שחושבת על עצמה שלא ראויה או לא שווה מקבלת כהוקרה ממקום עבודה שני כרטיסים חינם להופעה של זמר מבוקש. התגובה האוטומטית והראשונה שתעלה לה היא: "בטח נותרו להם עוד שני כרטיסים מיותרים ולא מצאו למי להביא, אז נתנו אותם לי".
לעומתה אישה החשה בטוחה במקומה ושווה בעיני עצמה תגיב: "אני שמחה שחשבו גם עלי, מעריכים כאן את עבודתי ובחרו לפרגן לי".
הפעולה שנעשתה עם שתיהן דומה אבל התגובה של כל אחת מהן לסביבה או כלפיה שונה והיא שיקוף של התקשורת התוך אישית שכל אחת מנהלת מול ובתוך עצמה.
לסיכום
אם כן, למדנו שמה שאדם חושב על עצמו והאופן שבו הוא מתקשר עם עצמו משפיע מאוד על האופן בו יתקשר עם זולתו. ולמה?
כי מה שהוא חושב על עצמו הוא בטוח שגם האחר חושב עליו וכל שנותר לו כעת לעשות זה לנהל שיח עם האחר תוך ידיעה של מה שהוא חושב עליו והאחר מגיב גם הוא לנאמר וכך הלאה. כך למעשה מתבצעת התקשורת הבינאישית.
לכן, כדי ליצור תקשורת בינאישית במיטבה יש לעסוק רבות בתיקון התקשורת התוך אישית שלי עם עצמי כי בסופו של יום האדם מתקשר את תוך עצמו כלפי חוץ.
