היי,
בשבוע שעבר, הסברתי מהי טכניקת השכנוע העתיקה שתעזור לנו לפתח כריזמה. היום, נענה על שאלה שהעלתה אדווה, קוראת ותיקה של בלוג ה-NLP שלנו: למה אני תמיד חוזרת על אותן הטעויות? יכול להיות, שכמו שכולם אומרים, זה הגורל שלי או שאפשר לשנות את זה?
האם זה המזל שלנו?
זה לפעמים מרגיש כמו גורל. או מזל. מעין מצב נתון שלא משתנה. כי ניסינו. שוב ושוב. וקיבלנו את אותן התוצאות. וזה מאוד מפתה להתייחס לזה כאילו שזה המזל שלנו. כי אם לא הצלחנו לשנות את זה, כנראה שזה כתוב בסלע. רק שזה לא נכון וניתן לשנות את המצב.
על פי שיטת ה-NLP, כל תוצאה שחוזרת על עצמה, לא מגיעה יש מאין. קודם כל, יש אותנו. ואנחנו מתנהגים בצורה מסוימת בהקשר מסוים. וההתנהגות הזו מניבה תוצאה. חיובית או שלילית… זה משתנה מתחום לתחום ומהקשר להקשר.
ברגע שחזרנו על ההתנהגות הזו שוב ושוב, היא הפכה להרגל. וזה לא שעשינו את זה בהכרח בכוונה. פשוט חזרנו על ההתנהגות. ואז היא נתקעה. הפכה לחלק מהותי ב"מי שאנחנו". ולפעמים, כשהתוצאה של ההרגל הזה היא שלילית, אנחנו רוצים פשוט להפסיק אותו.
רק שהרגלים לא באמת מפסיקים. לפי תפישת ה-NLP, אנחנו לא שוכחים את ההרגל. כי התת מודע שלנו לא מבין מה "לא לעשות". הוא צריך הוראה מדויקת מה לבצע. ואם נלמד אותו מה "כן לעשות" במקום ההרגל הישן, נוכל להתחיל בשיפור העצמי שלנו.
אז איך נעשה את זה?
טיפ 1: לשבור את התבנית
אוקיי. זו הייתה התיאוריה על רגל אחת. רק שכמו שכבר ברור לך, זה לא כזה פשוט. כי בינינו, טיפים לשיפור כמעט כל התנהגות נמצאים שם בחוץ. ללא תשלום. בבלוגים, ביוטיוב, בקורסים ובספרים. רק שעצם הבנת הדבר שאנחנו צריכים לעשות, לא אומרת שנצליח ליישם אותו.
יש לזה סיבה: אנחנו עוברים את רוב היום שלנו "על אוטומט". וכל עוד לא מתרחש משהו ששונה מהרגיל, אנחנו לא עוצרים לחשוב על תרגול ההתנהגות הרצויה. וזו הסיבה שאנחנו צריכים "שובר שגרה". משהו קטן ומעצבן שיגרום לנו להצטרך לשים לב אליו.
המלצתי על זה בעבר ואמליץ על זה עוד מיליון פעם: צרו לעצמכם שינוי מעצבן קטן. תחליפו יד לשעון. שימו את הטבעות על היד השנייה. תחליפו שפה למערכת ההפעלה של הסלולרי. כל דבר שידרוש מכם לעצור רגע ולחשוב לפני שאתם עושים אותו.
שבירת התבנית הזו מעוררת. וברגע המודעות שיצרה, נוכל לבצע את הפעולה הרצויה. זו שנרצה להשתמש בה כדי להחליף את השלילית. וככל שנבצע בצורה מודעת יותר את הפעולה הרצויה, נלמד את המוח שלנו להעדיף אותה. עד שייווצר הרגל חליפי ותוצאה חיובית קבועה.
טיפ 2: להתחיל לחשוב כמו מהנדסים
עכשיו, אנחנו מודעים לדברים כשהם קורים. רק שזה לא מסביר לנו איך ללמוד מהניסיון. הרי עצם כך שעברנו משהו, הוא לא ביטחון לכך שבפעם הבאה יהיה אחרת. או במילים אחרות, אנחנו לא בטוח נצליח ללמוד מהניסיון. אלא אם נתחיל לחשוב כמו מהנדסים.
הרבה יותר קל לתת עצות לאנשים אחרים מאשר לעצמנו. וזה ברור. כי אנחנו לא עוברים את מה שהם עוברים. לא מרגישים את מלוא הרגשות שהם מרגישים כשהם מעורבים. וזה מאפשר לנו לבחון את כל המצב שלהם מבחוץ ולתת עצה מתוך ההיגיון הבריא שלנו.
כשמדובר בעצמנו… זה לא אותו הדבר. אנחנו מאוד מושקעים רגשית בדברים שקורים לנו. על אחת כמה וכמה כשזה משהו שמניב לנו תוצאות שליליות. ופתאום, כל היכולת שלנו לתת עצות נעלמת. רק שזה לא חייב להיות ככה.
מהנדסים חושבים בצורה תהליכית והגיונית. בודקים מה קורה. שלב אחרי שלב. ואז מתוך התהליך, מסוגלים להבין מה הדבר שצריך לשנות. ואנחנו צריכים לעשות את אותו הדבר. אז איך אפשר לעבור לצורת חשיבה כזו כשאנחנו מעורבים רגשית?
תובנה קטנה מעולם ה-NLP תעזור לנו עם זה: כשאנחנו שואלים שאלות כמו "למה זה קורה לי?" אנחנו מוצאים סיבות. רק שהסיבות האלה הן בדרך כלל הצדקות, הסברים ותירוצים. ובעוד שאלה טובים, הם לא מאפשרים לנו לשנות את המצב, כמו המהנדסים.
לכן, נשנה את השאלה ל"איך הגעתי לתוצאה הזו?" ונבחן את התהליך. אפשר אפילו בכתב. ואחרי שמיפינו אותו, נשאל עוד שאלת "איך". רק שהפעם, היא תהיה "איך אוכל ליצור שינוי קטן כדי לשנות את התוצאה?". תשובה לשאלה הזו, תיצור את הלמידה מהניסיון.
טיפ 3: לעשות בצורה מודעת
יש סטיגמה על NLP ותחומי אח (ואחות) שלו שהם גורמים לאנשים לשנות התנהגויות. ובכן, כן ולא. ה-NLP (ומשפחתו המורחבת) מאפשרת ליצור שינויים חשיבתיים ורגשיים שיכולים להוות את הבסיס לשינוי המשמעותי. רק שזה לא קורה מעצמו אוטומטית.
אם אדם לא יתנהג בצורה החדשה שוב ושוב, התוצאות שלו לא באמת ישתנו. הוא סתם יישאר עם ה"פוטנציאל". כן, זו שבבית ספר אמרו עלינו שיש לנו אותה. ואם אנחנו רוצים להפוך את הפוטנציאל לתוצאה אמיתית, נהיה חייבים ליישם את הלמידה.
אותו הדבר בלמידה מניסיון. עצם הלמידה מהניסיון לא מחסנת מתוצאת העבר, אם לא נשנה באופן מודע את ההתנהגות. והשינוי הזה יהיה מתסכל לעתים. ולפעמים בהתחלה לא ייצר את מלוא התוצאות שנרצה. רגע, איך זה יכול להיות אם זה הפתרון שאני ממליץ עליו?
מאוד פשוט: כשאנחנו עושים בצורה מודעת, אנחנו מאוד טכניים. כמו בפעם הראשונה שנסענו על אופניים. והיינו מאוד מודעים לדרך שבה אנחנו מחזיקים את ההגה. איך אנחנו מניחים את כף הרגל על הדוושה. ואיך אנחנו מניעים את ידינו ואת גופנו כדי להתייצב.
רק שהתרגול החוזר, מאפשר לנו ללמד את הגוף לבד איך לתפקד. ובכל חזרה אנחנו מרגישים מעט יותר ביטחון ביכולת שלנו לעשות את זה. כך שכשאנחנו מגיעים לשלב שזה הופך לאוטומטי, אנחנו סומכים על עצמנו שאם נעשה את זה מבלי תשומת לב, זה יעבוד.
עכשיו, מסקרן אותי לשמוע: מה דעתכם על המאמר?
שיהיה לך שבוע מעולה,
ליאור