היי לכולם,
לפני תקופה די ארוכה שמעתי סיפור שכבר התגלגל לאוזניי בכמה גלגולים העוסק בדרך בה היו צדים קופים באפריקה מבלי להכאיב להם יותר מדי, והסיפור הולך כך – ציידי הקופים היו מזהים מקום בו קופים היו מחפשים את האוכל שלהם, חופרים בו בור לא עמוק מדי, שמים בו תפוחים ועליו שמים קרש שבו חור בגודל של תפוח.
הקוף, שהריח את הפירות לא יכול היה להתאפק ובגלל תשוקתו הרבה לאכול את התפוח ניגש ותפס לו תפוח מבעד לקרש העץ אך לא יכול היה לחלץ אותה, עכשיו משתפס את התפוח. בשלב הזה, יוצאים הציידים ותופסים את הקוף שמרוב תשוקתו לפרי, לא מסוגל לעזוב אותו אפילו שיודע שייתפס ואפילו שיודע שהוא לא מסוגל לחלץ אותו מבעד לקרש.
במקומות רבים כיום, ניתן לשמוע אנשים שמדברים על כך שחונכו להתרגל למועט ושזהו סימן לצניעות וענווה. על אף שזוהי צורת חשיבה די מקובלת, ניתן לראות אותה ברבדים שונים אצל אנשים שונים ולאחרונה אני נתקל בה שוב ושוב אצל אנשים העוסקים בטיפול ולא מרגישים בנוח לבקש שכר על עבודתם.
כאשר אדם מרגיל את עצמו לעשות משהו הוא למעשה מתרגל את עצמו בצורת החשיבה הזו ובדיוק בצורה הזו אדם שמרגיל את עצמו למועט למעשה מתרגל צורת חשיבה המביאה אותו למנוע מעצמו את אחד המשאבים החשובים ביכולת שלנו לתפקד בסביבה חברתית. בכדי לתפקד בסביבה חברתית, אנו צריכים לעשות 2 דברים – קבלה ונתינה.
לרבים מהאנשים העוסקים בטיפול יש נטייה מאוד חזקה לתת מעצמם. מטפלים, מאמנים, פסיכולוגים ודומיהם עוזרים לאנשים תוך התמסרות והתחייבות לתהליך הטיפול והתמסרות מלאה שלהם ושל משאביהם הפנימיים לתוכו. אין שום דבר, וגם אני מודה בכך בפה מלא, שיותר מספק מלראות את פניו של אדם שהגיע מתוך מצוקה נפשית ועבר הנחיה כזו או אחרת שפתרה את בעיותיו, את האושר בעיניו ואת השלמות שבקולו.
על אף היותם אנשי מקצוע מעולים, רבים מאותם אנשים, הנותנים מעצמם וברצון, מתקשים לקבל הערכה חוזרת ונוטים לבטלה מתוך מחשבה כי הרי האדם שמולם ביצע את העבודה הפנימית ולכן הם עצמם היוו תפקיד פחות חשוב. והם טועים.
מלכודת ההצלחה של הנתינה
תפקידם של אנשי המקצוע העוזרים לאחרים להתגבר על המכשולים בחייהם הוא אמנם לעזור להם להתגבר על אותם מכשולים, אך עליהם קודם כל להתגבר על המכשול העצמי שלהם – הפחד מקבלה. עכשיו עשויים לבוא אלו שמדקדקים בקטנות ולשאול – "אם הם עושים את העבודה שלהם, איפה הם מכשילים את עצמם?"
לשאלה הזו, כמו שאני רואה זאת, ישנן 3 תשובות עיקריות:
1. אנוכיות כפולה ומכופלת – כולנו אנוכיים ודואגים קודם כל לכך שאנחנו נרגיש טוב עם עצמנו. אפילו אותם אנשי מקצוע, ששמים את טובתם של לקוחותיהם לפני עצמם עדיין עושים זאת מכיוון שהתנהגות זאת מספקת אותם. כאשר אדם מונע מעצמו לקבל תמורה למה שהוא עושה, הוא למעשה מונע מהאדם שמולו לתת ובכך להרגיש סיפוק עצמי. אותם אנשי מקצוע, שמרגישים לא בנוח לדרוש תשלום על שירותיהם, פשוט אינם מאפשרים לאחרים לתת מעצמם גם הם ובכך, למרות שעל פניו זה נראה כאילו שבטווח הקצר הם עזרו ללקוחות שלהם, בטווח הארוך הם למעשה פוגעים בלקוחותיהם ובכך גם בסיפוק שלהם מהעבודה.
2. פגיעה בביטחון העצמי – השכר שלנו הוא הדרך בה החברה מעריכה את היכולות שלנו ואת היכולת שלנו להשתמש בהן בצורה יעילה בכסף. מבלי להיכנס יותר מדי לפילוסופיה של כלכלה, כסף כשלעצמו הוא רק אמצעי חליפין המאפשר לנו להשוות בין כל מני דברים שאי אפשר להשוות ביניהם אחרת. אם אנחנו יוצאים מנקודת ההנחה הזו, חוסר היכולת שלנו לנקוב במחיר של השירות אותו אנו נותנים או לחליפין היסוס בנקיבת ערך השירות הינה אינדיקציה שלנו עבור עצמנו לחוסר היכולת.
3. תרגול שלילי – כאשר אנו עושים דבר מה שוב ושוב הוא הופך להיות הרגל ובהדרגה לטבע שני המכתיב לנו את פעולותינו האוטומטיות. תרגול ההססנות בנקיבת הערך העצמי אינה מעידה רק לאדם השני כי אנו איננו בטוחים בעצמנו אלא גם מהווה חיזוק חוסר הביטחון העצמי שלנו.
למרות הפחד או הרתיעה מקבלה שאותם אנשי מקצוע מקבעים בעצמם שוב ושוב, קיימות מספר דרכים לפרק פחד זה, מעבר לטכניקות NLP מוכרות כמו תבנית "פירוק הפחד המהיר" שתוך 5 דקות מפרקת כל פוביה, הנלמדות בקורסים שלנו. בכדי לא להעמיס פוסט שגם ככה כבר לא קצר, נשאיר זאת לפעם הבאה.
המשך חג סוכות מעולה,
ליאור