היי,
בשבוע שעבר, הצגתי 5 מניפולציות נפוצות שמפעילים עלינו בתקופת הבחירות כדי לנסות לשנות את דעתנו. היום ולבקשתה של יעל, קוראת קבועה של הבלוג, ניגע בנושא שמאוד מציק לה – איך אפשר להפוך להרבה יותר אסרטיבית?
אל תוך הקרייסיס הבא
זה היה לפני די הרבה שנים. ישבתי בתחנת האוטובוס וחיכיתי שהקו שלי יגיע. למרות שהיה יום ממש חם, היה לי קר. הייתי לחוץ. ידעתי שעשיתי טעות. הייתי אמור לשלוח משהו במייל ללקוח. ושלחתי משהו אחר בטעות. ויותר גרוע מזה, הבוס שלי היה מכותב במייל.
בארגונים, הכל עובד דרך מילה אחת – קרייסיס. כל דבר שלא קרה כמו שצריך, הוא משבר. לחץ. בלגן. כולם דואגים מה יקרה. מאוד חמור. חייבים לתקן. כי אין שום דבר יותר גרוע מכך שמשהו שהיה אמור לקרות קרה. במיוחד אם זה קורה מול עיניו הפקוחות של הלקוח.
הלחץ שלהם מדבק. לפעמים עד הרמה שקשה לישון בלילה. והפחד לקבל את התגובה השלילית מהבוס ומהלקוח בטח לא עוזר. גם אם הטעות היא שולית. וגם אם זה יסתכם בשיחת נזיפה ומבט מיואש שאומר "כמה פעמים אני צריך להגיד לך איך לעשות את זה".
כאילו כל הדם אזל לי מהגוף
אין עינוי גדול יותר מלעבור את הדרך אל הבלתי נמנע. במיוחד אם ברור לך שמצפה שם משהו רע שהפרטים שלו לא ידועים. כי המוח שלנו ממש טריקי. אם לא מספרים לו, הוא ממציא לבד. והמוח הוא אלוף ביצירת הסיפור הטוב ביותר. גם אם הסיפור הוא סיפור אימה.
כשהגעתי לעבודה, הלב שלי כבר לא פעם בחוזקה. זה פשוט שהמציאות נשמעה הרבה יותר חלש לידו. חבר טוב שישב במשרד שלידי בירך אותי לשלום. לא שמעתי אותו עד שהוא שם עליי יד לרגע. אמר שאני נראה לא טוב. חיוור. ובאמת הרגשתי כאילו הדם אזל לי.
הוא לקח אותי הצידה ושאל מה הסיפור. וכשסיפרתי לו, הוא חייך. לרגע, זה קצת עצבן אותי. בן אדם רואה את חבר שלו לחוץ ומחייך. רק שהוא, לא רצה לספר לי מה העניין. פשוט הכניס את היד לארנק שלו, הוציא משם פתק מקופל והביא לי. ביקש שאפתח אותו במקום שקט.
הפתק שהציל את חיי (או לפחות מנע ממני להיות מפוטר)
מסוקרן, הלכתי למשרד. גם ככה ידעתי שכשיגיע תורי, הבוס יקרא לי. והאמת… רק חיפשתי משהו שיסיח אותי ממחשבות האבדון. הפתק, בהחלט היה מה שחיפשתי. מסתבר בדיעבד, שהוא קיבל פתק כזה (לשימוש בחירום) בסדנה שעבר פעם. ומאז, תמיד יש לו אחד כזה עליו.
מה שהיה כתוב על הפתק היה:
מה שמלחיץ אותי זה ______________________. הדבר הכי גרוע שעשוי לקרות בקשר לזה הוא ______________________. בסולם של 1-10 הסיכוי שזה יקרה הוא __. אם זה יקרה אני יכול/ה _________________, _______________ ו-______________, במקום לדאוג, להרגיש חוסר אונים ולהילחץ.
מילאתי את הפתק ופתאום נרגעתי. היום אני יודע להסביר למה הפתק עבד. כשמתייחסים למשהו רע שעומד לקרות, המוח שלנו תמיד יבנה סיפור על מה שיכול להשתבש. וככל שאנחנו אינטליגנטיים יותר, כך סיפור האימה הזה יהיה מפחיד יותר. הרי יש לו יותר חומרי גלם.
כשאנחנו נמצאים עמוק בתוך חשיבה רגשית, אנחנו משתמשים בחצי המוח הימני שלנו. רק שברגע שאנחנו צריכים להעביר את זה לכתב, אנחנו משתמשים בחצי השני של המוח. השמאלי. זה שמסוגל לבחון דברים בצורה שמנותקת מהרגשות שלנו.
במילים אחרות, עצם הכתיבה מאפשרת לנו לבחון את הנושא בצורה הגיונית. להכניס דברים לפרופורציות. ולמפות את הדברים שבאמת עשויים לקרות. להבין שהסיכוי שהדבר הכי שלילי יקרה קלושים. וזו, כבר נקודת פתיחה טובה יותר לתכנון התגובה שלנו כלפיו.
עכשיו, לנוחיותכם, יצרנו קובץ PDF פשוט שאפשר להדפיס בבית (או במשרד), לגזור ולשים בארנק. רק כדי שיהיה, כשבאמת צריך אותו. את הקובץ, אפשר למצוא בקישור הבא (אפשר ללחוץ עליו במקש הימני של העכבר ותחת "לשמור בשם" לשמור אותו):
זהו להיום. עכשיו אשמח לשמוע: מה דעתך על הפתק?
שיהיה לך שבוע מעולה,
ליאור