היי,
בפעם הקודמת, הצגתי סדנה מיוחדת שפיתחנו שמיועדת לשפר את יכולת ההתאוששות שלנו מכישלונות. וכן, עדיין נשארו כמה מקומות פנויים, אז שווה לתפוס מקום אם עוד לא הספקת. היום, רציתי להתייחס למצב הביטחוני שלנו, רק מזווית אחרת.
לא, אני לא מתכוון לכתוב פוסט פוליטי. מי שמכיר אותי, יודע שזו לא הדרך שלי. עם זאת, במצב שנוצר, תקועים בחדרים הממוגנים לא מעט ילדים. ולמרות שאנחנו יודעים לרוץ איתם למרחב מוגן ולשמור עליהם, לא תמיד ברור לנו איך להפיג אצלם את החרדה מהמצב.
חרדה בזמן אמת
חלקם יפגין את זה יותר. חלקם ינסה שלא להסגיר את זה. רק שדבר אחד ברור לנו – בין אם יפגינו את זה או לא, זה משפיע עליהם. בשעות הערות שלהם ועל אחת כמה וכמה, בשעות השינה. וכהורים, אין שום דבר שאנחנו רוצים יותר מלהגן עליהם ולהקנות להם תחושת ביטחון.
אין לנו אפשרות ישירה לשנות את המצב. וכן, אני יודע שכמה טיפים לא באמת יגרמו לטילים ולאזעקות להיעלם. עם זאת, כרגע זה המצב שנכפה עלינו. ואם יש לנו את האפשרות להקל על ילדינו (והטיפים האלה יכולים לעזור גם לנו), אין סיבה שלא נעשה את זה.
כרגע, הם רואים אותנו מפוחדים או מנסים שלא לפחד. ותת המודע שלהם קולט את זה ישר. אפילו אם אנחנו מנסים "לשחק אותה" שלא מפחדים. זה משפיע. וזו גם הסיבה שבגללה, נוכל לשחק איתם את המשחקים הבאים, כשאנחנו באזור מוגן כמובן.
איך נפחית משמעותית את הלחץ והחרדה של הילדים שלנו בזמן אמת?
באינסטינקט, השימוש במשחקים כבר משנה את התחושה הכללית. ילדים (וגם מבוגרים) נסחפים מהר מאוד למשחק. הם רק צריכים לדעת את החוקים ולראות שאחרים מוכנים להישאב לתוך המשחק איתם. ומשם, זה כבר יהיה קל יותר.
בכוונה לא רציתי לתת משחקים ספציפיים. ילדים משתעממים מהר מאוד. ואם נכיר רק 2 משחקים שכאלה, זה לא יעזור לאורך זמן. מצד שני, אם נבין איך ליצור משחקים שכאלה, גם נוכל לשמור עליהם מרוכזים יותר וגם נוכל לגוון להם (ולא להשתעמם).
מעולה. אז נתחיל:
1. תרגילי מספרים ואותיות – בטוח שמתם לב לזה: נכנסתם למעלית. אנשים עומדים שם אתכם. והרוב המשמעותי, מסיט את העיניים שלו. רק כדי לא לפגוש את שלנו. ולא כי אנחנו לא נחמדים. אלא כי זה מאוד מביך לעמוד כל כך קרוב ולשמור עם קשר עין עם זר.
איך אנחנו מפיגים את המבוכה הזו? מחפשים אותיות ומספרים. עוקבים בפליאה אחרי התקדמות מספרי הקומות. בוהים בטלפון. אפילו קוראים את הוראות הבטיחות למעליות. וזה מרגיע אותנו. מאפשר לנו לברוח. רק שהבריחה לאותיות ומספרים לא תקפה רק למעלית.
לכן, כל פעילות שקשורה להתמקדות באותיות או במספרים יכולה לשרת אותנו פה. לעשות תחרות איות. ממש למצוא מילים (יכולות להיות אפילו קשורות למצב) ולאיית אותם. לתת להם תרגילים לחישוב ומי שמצליח קודם מנצח.
אגב, אפשר אפילו לקחת ספר. כל ספר שהם אוהבים. ולשחק "מה מצב הרוח". פשוט לפתוח באיזה שהוא עמוד ולהחליט על מצב רוח. ואז לקרוא את מה שכתוב שם כך שיתאים לאותו מצב רוח. לדוגמה, לקרוא את זה מצחיק, עייף ואפילו כועס.
2. לתכנן קדימה – ויקטור פרנקל, היה כבר נוירולוג ופסיכיאטר כשהחלה השואה. ברגע אחד, חייו התהפכו והוא מצא את עצמו, כיהודי, באמצע החוויה המזוויעה ביותר בחייו. ביום, היה אסיר במחנה ריכוז ובלילה, תפקד כפסיכיאטר של המחנה.
בספרו "האדם מחפש משמעות", הוא מספר על דבר מרתק שגילה כחלק מתפקידו זה – ההבדל בין אלו שבחרו להתאבד או קמלו בתנאים הנוראיים לאלו שהצליחו לשרוד למרות התנאים היה טמון ביכולתם למצוא משמעות לחייהם. ויותר מדויק, לחשוב על העתיד.
זה לא מפתיע שמאז, תפישתו הפכה לאחת היעילות בטיפול במצבי טראומה בזמן אמת. מספיק אפילו לדבר עם אדם על תכנוניו העתידיים (עדיף כאלה המערבים אחרים כמו חברים או משפחה), כדי להחזיר לאדם את התחושה שהוא רוצה לחיות. הרי עכשיו, יש לו עבור מה.
אז נכון, לכולנו ברור שסבב הלחימה הנוכחי יעבור. עם זאת, בזמן אמת מאוד קל לשקוע בתוך הפחד והלחץ. ועל אחת כמה וכמה, ילדים שמוקפים במבוגרים שמפחדים לא פחות מהם. לכן, נוכל ליצור משחקים שקשורים לתכנון קדימה.
לדוגמה, לשחק ב"מה נעשה בשבוע הבא/ביום ההולדת/ בנסיעה לחו"ל". ולא להסתפק בתשובות הגיוניות וקרות כמו "נאכל פיצה". אלא ממש לתאר את התשובה בצורה מפורטת ככל האפשר " לאכול פיצה עם זיתים שהגבינה המותכת נוזלת מהצדדים", וכן הלאה.
נקודה חשובה: ככל שהמשחקים יהיו יותר כיפיים ומצחיקים, כך יסיחו אותם יותר בקלות מהדבר עצמו. ואפילו יותר חשוב מזה, ייצור זמן איכות שלהם איתנו. כזה שמראש מוגדר ככיפי. למרות שהוא לא אידיאלי, הם תמיד ישמחו לכזה. בעיקר אם זה יפיג את הפחד והלחץ.
ובנימה אישית: לכל מי שנמצא כרגע באזור שבו יש אזעקות ונפילות, לבנו אתכם. מאמר זה נכתב מתוך ניסיון, כדי לעזור, אפילו אם במעט. אנחנו מקווים מעומק לבנו שסבב הלחימה יסתיים ולא תדעו עוד אזעקה או התראת צבע אדום לעולם.
בתקווה מלאה כי המצב ישתפר,
ליאור