בשבוע שעבר הבאתי 3 סוגי שאלות שיעזרו לנו לפתח שיחות בכל מקום ובכל מצב. לפני מספר ימים פנתה אליי דנה (שם בדוי) בנוגע להצבת גבולות. במשך שנים, היא מרגישה שהיא מחזיקה בבטן תחושה נוראית. התחושה שהיא מאבדת את עצמה.
סיפורה של דנה (ובצורה מפתיעה, גם של רובנו)
היא רק רצתה שיאהבו אותה. לא יותר מדי לדרוש בתור ילדה. ופעם אחת, כשעשו עליה חרם בכיתה, אמא אמרה לה שאוהבים רק אנשים נחמדים שעוזרים לאחרים. אם הם ישמחו, הם יאהבו אותה. וכך בדיוק היא גדלה.
היא הייתה עדינה ומתחשבת. מצטיינת בלימודים. עוזרת לחברות. רגישה לצרכים של אנשים אחרים. וכבר אז משהו הרגיש מוזר. חלק מהחברות היו חברות מאוד טובות שלה אבל רק "בדברים של בית הספר".
זה לא היה מפריע לה אם היו רוצות להיפגש איתה גם כדי לשחק או לבלות. הן פשוט היו "חברות שעזרה להם עם השיעורים והעבודות". כאשר סיימה את הבגרויות, הן נעלמו. לא נורא. היא קיוותה שבשלב הזה, דברים יתחילו להיראות אחרת.
מהר מאוד היא גילתה בצבא שאיך שהוא, היא מהבודדות שמתנדבות להישאר לשמור. ואז מאלה שמתנדבות לעשות עוד דברים שאחרות לא רצו. וזה הרגיש לה חצי בסדר. היא עושה את זה בשבילן. והן יחשבו שהיא טובה. אז מה אכפת לה.
ואז הגיע התואר. היא עדיין הייתה מאלה שכולם אהבו כי הסיכומים שלה היו הכי מסודרים ולא היה אכפת לה לעזור ולהסביר. אבל בלי כסף. כי זה מראה שהיא תאבת בצע. וגם ככה אין לה עסק. ומה אכפת לה. הן חברות.
כל זה המשיך עד יום אחד. בגיל 31. בדיוק סיימה להבטיח בטלפון לחברה טובה שתשמור לה על הכלב. היא לא אהבה את הכלב הזה. והיא רצתה להגיד "לא". המילה פשוט נתקעה לה על הלשון. במקומה, כמו תמיד, "כן" חלוש ומתחנחן יצא לה מהפה.
והיא שנאה את ה"כן" הזה. התחיל להימאס לה שאלה שמנצלים אותה בעבודה מקודמים. נמאס לה להיות בלתי נראית, למעט הפעמים שצריך ממנה משהו. היא רצתה להפסיק ופשוט לא ידעה מאיפה להתחיל. מאיפה מתחילים בהצבת גבולות ששמה אותנו במקום שווה לאחרים?
איך מתחילים להפסיק לרצות את כל השאר?
הסיפור של דנה הוא לא רק הסיפור של דנה. הוא הסיפור של אלה שלא יודעים איך להגיד "לא" לטלפנים שמשכנעים אותם לחתום על הוראת קבע לעמותות כל שנה. הוא הסיפור של אלה שלא יודעים להגיד "לא" לחבר ש"רק" רוצה שנחתום עבורו על ערבות. אנשים שלא מבינים ששליטה עצמית יכולה להיות המפתח לכל השאר.
הסיפור של ההורים לעתיד שלא יודעים להגיד "לא" למוכר בחנות שמתנה את היותנו הורים טובים ברכישת מוצר יקר ומיותר. הוא הסיפור של כל אדם שמשתמשים עליו ברגשות אשם בדרך קבע כדי לגרום לו לעשות עבור כולם – חוץ מעבורו.
לצורך העניין חשוב לציין כי שיתוף פעולה, עזרה, תרומה והתנדבות הן אבני יסוד וחלקים מהותיים בתפקוד החברתי שלנו. עם זאת, לא עליהם באמת מדובר. מדובר פה על גבולות אישיים. אלה שמפרידים בין עזרה מרצון לבין ניצול ציני.
כדי שנוכל להפסיק לרצות אחרים ולהתחיל לקדם גם אותנו, את הצרכים שלנו והרצונות שלנו נצטרך ליישם את הנקודות הבאות:
הצבת גבולות 1: להבין שאי אפשר לרצות את כולם
לא יכול להיות מצב שבו נענה על צורכיהם של כולם ולשמור על שביעות רצונם. אחרי הכל, לכל אדם יש רצון משלו ואת הפרשנות שלו למה שנעשה. וכן, גם אם נעשה משהו טוב, תמיד יהיה מישהו שיחשוב על זה משהו רע.
הצבת גבולות 2: לבחון אם המעשה הוא טוב
לא כל דבר שגורם למישהו להיות מרוצה הוא באמת טוב. על פי ה-NLP כל פעולה נמדדת על פי ההקשר שבו היא מתבצעת, התוצאה שהתקבלה מעשייתה והשפעתה של הפעילות על תחומים אחרים בחיינו ובחיי אחרים.
במילים אחרות, אם משהו שעשינו עבור אדם גורם לו להיות מרוצה אבל פוגע באחרים, זה לא הופך אותנו לאנשים טובים. אם נרצה להיות אנשים טובים באמת, עלינו להתחיל לשים לב לתוצאות של מעשינו.
הצבת גבולות 3: להציב גבולות פנימיים
רובנו חושבים שיש לנו גבולות פנימיים אבל מעטים מאיתנו טורחים להגדיר אותם ספציפית. כאשר הגבולות הפנימיים שלנו מעורפלים מדי, קל לנצל אותנו לעשות דברים גם אם זה על חשבוננו. או במילים אחרות, חוסר בהצבת גבולות חד משמעיים פוגע בנו.
לכן, חשוב לשבת עם דף נייר, לעשות חשבון נפש קטן ולהגדיר במה מתבטא הגבול שאחריו לא נסכים לעשות משהו. ברגע שנגדיר לעצמנו את הגבולות הפנימיים ונתחייב כלפיהם, נוכל עדיין להיות אנשים טובים מבלי לפגוע בעצמנו.
הצבת גבולות 4: להבין שיש לנו תמיד בחירה
אנחנו כבני אדם די נוטים לרצות דמויות סמכותיות. עם זאת, אדם סמכותי שואב את כוחו מרצונם של אחרים לשתף איתו פעולה. במילים אחרות, כל עוד אנחנו מתייחסים אליו כאדם סמכותי, אנחנו מקבלים את הסמכות שלו.
ברגע שנבין שהסמכות שלו נגזרת מקבלת סמכותו, נגלה עוד דבר חשוב אחד: אנחנו לא חייבים להסכים איתו או לבצע את מה שהוא אומר לנו. וזה בסדר גמור להגיד לו "לא". גם אם כל השאר לא מעיזים. ניתן לקרוא עוד על אמירת "לא" בקישור הזה.
הצבת גבולות 5: להשתהות עם ההתחייבות
כבר ברור לנו שקל להלחיץ אותנו להתחייב לדברים תוך לחיצה על רגשות האשם ועל כפתור הדחיפות. בדיוק בגלל זה, רצוי שנפסיק להתחייב לבצע לדברים בזמן אמת. כאן, הצבת גבולות היא בנושא הטיימינג.
השיטה פשוטה: כשמבקשים מאיתנו לעשות נוכל להגיד "זה נשמע מאוד חשוב ואני בדיוק באמצע משהו, אוכל לחזור אליך עם תשובה בקשר לזה מעט יותר מאוחר היום?". עכשיו, בזמן עד השיחה נחשוב על 3 דברים שיעזרו לנו להחליט:
א. האם יש לי זמן לעשות את זה?
ב. עד כמה ילחיץ אותי לעשות את זה?
ג. איך העשייה של זה תגרום לי להרגיש?
אם התשובה על שלושתם היא כן, נוכל להחליט לבצע את מה שהתבקשנו. אם לא, נוכל לסרב בנימוס ולהגיד שלא נוכל להקדיש לזה את הזמן, המאמץ או האמצעים שראויים להיות מוקדשים למשימה ולציין לטובה את השקעתם בנושא.
הצבת גבולות 6: להציב את סדרי העדיפויות שלנו
אדם שלא יודע להציב סדרי עדיפויות בדרך כלל חי חיים יותר מלאי לחץ ועסוק בכיבוי שרפות תמידי. אחרי הכל, מה שעולה עכשיו הוא הכי דחוף והכי חשוב ושום דבר לא סובל דיחוי.
אחרי שהצבנו גבולות חשוב להבין מה דחוף יותר ממה. אפשר ממש לכתוב את כל הדברים על פיסת נייר ולתת למטלות דירוג על פי דחיפות אמתית לביצוע (במקום על פי כמות הלחץ בקול של האדם שביקש מאיתנו לבצע אותה).
הצבת גבולות 7: הצבת מסגרות
כאשר אנו מתחייבים למשהו בגלל לחץ ללא הגדרת את מסגרת העזרה (ממתי עד מתי, כמה בדיוק לעשות ומה זה כולל), גדל הסיכוי שאנחנו מתחייבים להמשיך לעשות עוד ועוד לאורך זמן, גם מעבר למה שתכננו. זה בדיוק המקום להצבת גבולות.
כדי לעשות את זה, עלינו להגדיר למבקש את המסגרת (הזמן, המקום, הכסף, סוג העבודה הנדרשת וכן הלאה) שאנחנו מוכנים להקדיש לביצוע בקשתו. לדוגמא, אם הזמן שלנו מוגבל נוכל להגיד "אני פנויה לנושא בין 10 בבוקר ל-12 בצהריים ביום רביעי"
הצבת גבולות 8: לנהל פנקס ביטחון
טכניקה נהדרת שתעזור לנו גם לפתח יותר ביטחון עצמי היא לרשום כל פעם שבה לא נתנו למישהו לנצל אותנו ועשינו משהו עבורנו. פנקס הצבת גבולות כזה ישמש מזכרת אין סופית לכך שתמיד נוכל לסמוך על עצמנו.
הצבת גבולות 9: להתחיל לבקש דברים
גם לנו מותר לרצות דברים. באמת. נשבע לך. וכמו שאנשים מרגישים בנוח לפנות אלינו ולבקש ש"רק נעשה עבורם", נוכל לפנות אליהם ולבקש ש"רק יעשו עבורנו". לא כדי לנצל אותם כמובן. אלא כי הם יכולים לעזור לנו כמו שאנחנו נעזור להם. הרי גם הם רוצים להיות אנשים טובים יותר, לא?
עכשיו, מסקרן אותי לשמוע בתגובות פה למטה מה דעתך על נושא הצבת הגבולות? איפה הוא בא לידי ביטוי בחיים שלך?
שבוע מעולה,
ליאור