היי,
בשבוע שעבר הבאתי 5 דרכים שיגרמו לאנשים לעשות כרצונך ומתוך רצונם החופשי. השבוע, רציתי להעלות את ההילוך ולקחת אותך שלב אחד קדימה במסע שלנו לפיתוח הכריזמה והגדלת ההצלחה האישית – להבין מי אנחנו באמת.
אבל זה לא מי שאני
עכשיו היא באמת התעצבנה. ולא הצליחה לעצור את זה. היד שלה החלה לרעוד. תחושה של חום התיישבה לה בגרון. ודמעה קטנה כבר ריצדה לה בקצה העין. לא שהיא תרשה למישהו לראות אותה. אחרי הכל, היא לא תיתן להם את הסיפוק לראות אותה בוכה.
"אם לא תעברי את הקורס בתכנות, לא יהיה לך פה מקום ונאלץ לשחרר אותך". עצם המחשבה על כך הקפיאה אותה. היא לא הייתה מסוג האנשים שמסוגלים לתכנת. זה לא מי שהיא. והיא דווקא ניסתה פעם. והמחשב נתקע. כאילו צוחק עליה. תחושה חמוצה של כישלון.
והיא דווקא רצתה להישאר. היה לה טוב שם. היו לה שם חברים. הייתה לה כבר שיגרה שבאמת כיף להתרגל אליה. והתכנות הזה… כמו עצם בגרון. והיא רצתה להגיד להם. לצרוח. זה לא אני. מה אתם רוצים. ידעתם מראש את מי קיבלתם. אמרתי לכם.
במקום נאום אסרטיבי, כל מה שיצא לה מהפה היה מלמול קטן. היא לא רצתה ללכת אבל כנראה שהיא תיאלץ. כי זו מי שהיא. והם לא הבינו אותה. הם רצו שהיא תהיה מסוגלת להיות יותר. ואצלה בראש, זה כמו לשלוף את החרב מהסלע. מי שנולד לזה יכול. היא לא.
מי אנחנו באמת?
אם נשאל את רוב האנשים מי הם, נקבל תשובות מגוונות: הם ההורים של. הילדים של. האחים של. בני הזוג של. התפקיד שהם מבצעים במקום העבודה. כל אחת ואחת מההגדרות הללו לא באמת מתארת את מי שהם באמת. היא מתארת מי הם ביחס לאנשים אחרים.
זו הזהות שלהם. והיא לא מסתיימת בתיאור יחסי לאנשים אחרים. אדם למד פעם לחשוב שהוא לא יודע לרקוד. שאין לו קצב. הוא לא ינסה לבצע זאת שוב. אין בזה טעם. מישהי אחרת למדה להאמין שהיא ממש טובה עם אנשים כי הצליח לה. ומאז ועד היום היא אוהבת אנשים.
מגיל צעיר למדנו להאמין כי מי שהיינו הוא מי שאנחנו. הדברים שהצלחנו להשיג כשהיינו צעירים יותר. הצלחות שהצלחנו ולא ניסינו לשחזר. כדי לא להרוס. כישלונות שגרמו לנו להפסיק לנסות כי לא אהבנו את תחושת חוסר ההצלחה.
זו בדיוק הנקודה שבה רוב האנשים מתפצלים ל-2 קבוצות: אלה שמצליחים בתחום מסוים ואלה שגם אם יצליחו, יעשו זאת עד רמה מסוימת. וזה לא קשור ליכולת שלהם. או לפוטנציאל. זה קשור לאמונה שנוצרה להם כי ההישגים שלהם מכתיבים מי או מה הם יכולים להיות.
והם יילחמו על חוסר ההצלחה. כי זו ההיסטוריה שלהם. ואי אפשר לשנות אותה. כי זה מי שהם. כי הם לא יכולים להיות מישהו אחר. כי זה לא מרגיש להם טבעי לעשות משהו אחר. וזה לא מפתיע: הם מאמינים כי ניסיון העבר שלהם הוא הזהות שלהם.
הדבר האחד שמונע ממך להצליח באמת
אנחנו יכולים להיות הרבה יותר ממה שאנחנו ברגע שנפסיק לתת כל כך הרבה כוח לזיכרונות שלנו. וזה כל כך מטופש כשחושבים על זה. זה ממש כמו להניח שהסרט שראינו כרגע בקולנוע יכתיב לנו מי אנחנו ומי אנחנו לא. זה סתם סרט.
משום מה יש לנו התייחסות אחרת לעבר שלנו, למרות שהקיום היחידי שלו כיום הוא בראש שלנו כסרט. זה אמנם סרט שהיינו דמויות ראשיות בו פעם, אבל הוא עדיין סרט. סרט שמזכיר לנו רגשות. סרט שמלא בפרשנויות שלנו למה שקרה.
כשאנחנו חושבים על הסרט שאנחנו מריצים בראשנו, על הדיאלוג הפנימי שאומר לנו מה אנחנו מסוגלים ומי אנחנו, זה מרגיש לנו רציני. הרי זה מה שהיינו עד עכשיו. וזה מה שנהיה. אחרת יכול להיות שכל החיים שלנו יכולנו להשיג יותר ולא עשינו את זה?
התשובה היא כן. ורוב האנשים יעדיפו לעצום את העיניים ולהתעלם מהעובדה הזו. להצדיק את חוסר ההצלחה במשהו שהיה פעם. כשהם היו פחות יעילים. כשהם היו פחות נחושים. כשהם למדו אולי מהאדם הלא נכון איך לעשות את זה.
לפקוח עיניים ולהתחיל ללכת
רוב האנשים יעדיפו לעצום את העיניים ולהאשים כל דבר שמצב שלהם. חס וחלילה לא להשתפר. כי זה נכפה עליהם. מבחינתם, העבר שלהם הוא העתיד שלהם. וכשהם מאמינים בזה, זה הופך להיות אמת. לא אחת שאי אפשר לשנות כמובן. זו פשוט האמת שלהם. זו שהם מסוגלים להצדיק.
האמת היא שהעבר שלנו הוא זיכרון. משהו ששמרנו בצד. וכמו כל דבר אחר ששמנו בצד, הזיכרון שלנו שייך לנו. ואנחנו יכולים להיות אלה שבוחרים לאהוב אותו ולהצליח דווקא בגללו. למרות שלא הצלחנו בעבר.
רק אם נסכים לשחרר את הזיכרונות נוכל להתקדם. רק אם נסלח לעצמנו שלא הצלחנו, נוכל להשיג הישגים ברמה טובה יותר. רק אם נבין שיכול להיות שלא הצלחנו כי לא לימדו אותנו נכון נוכל ללמוד משהו חדש.
וזה נכון, צריך ללמוד יכולות חדשות כדי להשיג יותר בחיים. אפילו אם למדת את זה פעם וזה לא עבד. דווקא בגלל שזה לא עבד. וזה נכון, לפעמים צריך להתנסות ולהיכשל כדי להגיע להצלחה. דווקא בגלל שכישלון עוזר לך ללמוד לעשות דברים אחרת.
וזה נכון, זה לא יהיה קל. ואם מישהו הבטיח לך שיהיה לך קל בחיים הוא שיקר. וזה גם לא ירגיש לך "טבעי". מצד שני, מה שמרגיש לך "טבעי" הוא התוצאות שתוקעות אותך. הגיע הזמן שדברים יפסיקו להרגיש לך "טבעיים". הגיע הזמן לצמוח. הגיע הזמן עבורך להיות שם בשבילך.
המאמר הזה, שונה בתכלית מכל קודמיו, יכול להיכנס מאוזן אחת ולצאת מהשנייה. יכול להיתקע בראש לשנייה ולהמשיך הלאה. והוא יכול גם להישאר שם. לחפור טיפה. לתפוס את הלב ואת המוח. לחבק חזק. ולהחליט שזהו. יוצאים לדרך.
והשאלה היחידה שנשאלת היא: האם לא הגיע הזמן עבורך להתחיל לצעוד?
שיהיה לך שבוע מעולה,
ליאור