היי,
בפעם הקודמת, הסברתי איך להשתמש בהקשבה כדי להפוך ליותר משכנעים. היום, אשתף משהו מאוד אישי שיעזור להרבה אנשים. אנשים, שבמהלך חייהם עסוקים בלגרום לכולם להיות מרוצים. רק שלפעמים, זה בא על חשבונם. והם רוצים קצת יותר לעמוד על שלהם.
אמת עמוקה הרבה יותר
אני זוכר את זה, כאילו שזה קרה אתמול. זה היה לפני 9 שנים. רגע אחרי הגירושין. תקופה של חשבון נפש. בוחן את ההתנהגות שלי. לא מתוך רצון למצוא מי אשם ובמה בדיוק. אלא לנצל את הרגע שנוצר כדי לבחון. לבחון איך אוכל להפוך לאדם הרבה יותר טוב.
משהו בשקט של הערב הירושלמי גרם לי להתרכז. לשים את האצבע בדיוק על הדבר שהפריע לי. הדבר שישב עליי כבר כמה ימים. וגרם לי להרגיש כמו גור חתולים שמנסה לתפוס את זנבו. רק שהשקט הביא אותי לעצירה. ומשהו עוצמתי הדהד בי. עד שהתחלתי לבכות.
זו הייתה האמת. לא האמת המוחלטת שמדברים עליה כל הפילוסופים. אלא האמת שלי. זו שניסיתי להתחמק ממנה. אחרי שנים שלימדתי ועזרתי לאחרים. ברגע אחד קלטתי שאני לא אדם טוב. למרות שזה בדיוק הסיפור שסיפרתי לעצמי כל השנים.
מבחינת התוצאות, בטח שהייתי. הייתי מוקף לקוחות מרוצים. חברים תומכים. אנשים שיודעים להעריך את מה שנתתי להם. רק שבפנים בפנים, עשיתי את זה כי רציתי שיגידו עליי שאני אדם טוב. לא כי באמת עשיתי את זה מתוך רצון נקי שיהיה לאנשים טוב. וזה מה שריסק אותי.
אדם זר לא יבין. הרי בסופו של דבר, התוצאה היא אותה התוצאה. רק שזה לא מה שעניין אותי. אותי עניין להיות ישר עם עצמי. ואם אני מספר לעצמי שאני אדם טוב, כדאי שאתחיל לעשות דברים מבלי לחפש את החיזוקים החיצוניים. וזה מה שהתחלתי לעשות מאותו הערב.
רק שיהיו מרוצים
אנחנו, כבני אדם, יצורים מאוד חברתיים. שואפים למצוא דומים לנו. להתחבר לקבוצות. למצוא אנשים שחיים כמונו. חושבים כמונו. נהנים מאותם הדברים. כי כיף להשתייך. וכיף שאחרים חושבים, מתנהגים ומגיבים כמונו. כי זה מאשר שאנחנו בסדר.
יש משהו בסיסי ועמוק במשפט האחרון. וזה מצחיק. כי זה כאילו מובן מאליו. רק שבהרבה מאוד נקודות בחיים, המשפט הזה מנהל אותנו. זה מובן. אנחנו רק רוצים להרגיש שאנחנו בסדר. שאחרים מרוצים. שאנחנו בצד של הטובים. ושאפשר להמשיך להתנהל ללא כל הצקה.
רק שיש במשפט הזה גם בעיה עצומה. בעיקר עבור אלה שלא יודעים להציב גבולות ולעמוד מאחוריהם. כי אז, אם אנחנו מחפשים כל הזמן חיזוקים מאחרים, אנחנו מנוהלים על ידיהם. מבצעים דברים שיגרמו להם להיות מרוצים. בין אם הדברים האלה טובים עבורנו או לא.
איך להפסיק לנסות לגרום לכל השאר להיות מרוצים?
במהלך המסע שעברתי מאז הגירושין שלי, גיליתי מספר דברים שעזרו לי מאוד בתהליך. הן במסע להפוך לאדם יעיל וטוב הרבה יותר. והן במסע להפסיק לנסות לרצות את כולם כל הזמן ולהתחיל לפעול עבורי. ואני ממליץ לך להתחיל ליישם אותם בחום, כי הם יעזרו גם לך:
1. להבין שמותר לך להיות עצמך – יש דברים שאנחנו אוהבים לעשות. ויש דברים שלא. רק שאנחנו עושים אותם בכל זאת. רק כדי "לא לבאס" מישהו. או כדי לא לצאת "סאחים". או "זקנים". או כל כינוי שישתמשו בו כדי לשדל אותנו לעשות משהו נגד רצוננו.
אנחנו לא רוצים שיחשבו עלינו דברים שליליים. וזה הגיוני. אם מדובר במשהו נקודתי שבאמת כדאי שנעשה, זה משהו אחר. רק שחברים אמתיים לא אמורים לגרום לנו לעשות שוב ושוב דברים שלא טובים עבורנו. אנחנו לא אמורים לעשות דברים שאנחנו לא אוהבים לעשות.
היכולת להגיד "לא", היא לא תמיד מובנת מאליו. בטח לא לאדם שאנחנו סך הכל אוהבים. או תופשים ממנו. רק שזה בדיוק המקום לעשות זאת. גם אם המחיר הוא שיגידו עלינו משהו שלא נאהב. כי עדיף מילה לא נעימה על מעשה לא נעים.
ואם זה עקבי… יכול להיות שעדיף לנו לחפש אנשים שיעדיפו לעשות דברים שגם אנחנו נהנה מהם. ולא בהכרח להתנתק מהחברים הישנים. אלא להחליט מתי בא לנו להיות עם אלה ומתי עם האחרים.
2. להבין שזה בסדר לאהוב את עצמך – יש איזו שהיא תפישה רווחת שאהבה עצמית היא סוג של שחצנות. היא יכולה להיות. והיא לא חייבת להיות. רק שבמקום מסוים בראש של רובנו, אנחנו לא באמת מסתדרים עם עצמנו עד הסוף.
זו גם הסיבה שבגללה אנחנו מחפשים אישור של אחרים. כי אנחנו לא בטוחים שהדרך שבה אנחנו מתנהגים היא בסדר. לא שלמים עם עצמנו. לא אוהבים את עצמנו מספיק כדי לעמוד מאחורי המחשבות, ההחלטות וההתנהגויות שלנו.
אז אני אגיד את זה באופן חד משמעי. זה בסדר לאהוב את עצמנו. אפילו כשאנחנו לבד. כי אין לבד כשאדם אוהב את עצמו. הוא עם עצמו. וכיף לו. רק שלרובנו המחשבה הזו קשה. ואם בא לך לעשות ניסוי, רק כדי להבין על מה אני מדבר, אני ממליץ לך לעשות את זה:
לצאת למסעדה לבד. לחלוטין. לא לארומה. או לפלאפל. שם אפשר "לחטוף" משהו בזמן שאנחנו בוהים בסלולרי ולהמשיך. אלא למסעדה. כזו עם שולחן. ולשבת עם עצמך לארוחת צהריים. בלי הסלולרי. עבור רוב האנשים, זו תהיה חוויה מוזרה מאוד.
למה? כי אנחנו רגילים שיש אתנו עוד מישהו. מישהו שידבר. שיפיג את השקט. זה שבו אנחנו יכולים להיות מי שאנחנו. רק שקשה לנו לשבת עם עצמנו בשקט. להתענג על האוכל. לשקוע במחשבות. במקום שבו כל השאר יושבים עם אחרים.
אגב, ככל שעושים את זה יותר, כך זה נהיה יותר נוח. הגוף מתחיל להירפות. להשתחרר. ופחות לחשוב מה יחשבו עלינו. אלא להתרכז במה שאנחנו עושים. להיות יותר בתוך הרגע. זה הרבה יותר קרוב למדיטציה מאשר לכל דבר אחר.
3. לתגמל את עצמך על הצלחות קטנות – אנחנו רגילים לקבל ציונים מאחרים. כך אנחנו יודעים אם היינו בסדר. ואז לתקן או להגיב אחרת. רק שכשאנחנו עושים את זה אנחנו יוצרים הרגל לא בריא. כזה שבו אנחנו תלויים בתגובות אחרים כדי להרגיש טובים. או שמחים.
אז מה אפשר לעשות? פשוט מאוד. בכל פעם שאנחנו עושים משהו טוב, נגיד לעצמנו בראש מילה טובה. אם זה משהו גדול יותר, זה בסדר לקנות לעצמנו מתנה קטנה. או להתפנק במשהו שאנחנו אוהבים. כמו גלידה. או איזה ממתק שאנחנו לא מרשים לעצמנו לאכול בדרך כלל.
עצם היכולת שלנו לתגמל את עצמנו מחזירה את הכוח אלינו. הופכת את הביטחון העצמי לכזה שהוא באמת "עצמי". ואת היכולת שלנו לסמוך עלינו שנדע מה לעשות אם נצטרך. וזה כל כך משפר את האמונה שלנו בעצמנו, עד שקשה להבין את זה, אם לא עשינו את זה.
השילוב בין שלושת הדברים הללו יחולל שינוי משמעותי בחיים שלנו. עם זאת, חשוב לשים לב מתי אנחנו "מורדים" רק כדי להצדיק את עצמנו ומתי זה משהו שעקרוני עבורנו. אם מדובר במשהו שאיננו רוצים לעשות, עלינו לעמוד על שלנו ולהחליט שאנחנו לא רוצים לעשות זאת.
אחרי הכל, אפילו שאנחנו חברתיים וחברותיים, עלינו לשים לב שזה לא על חשבוננו. ושזה לא פוגע בנו, ברכוש שלנו או בחברינו. ויש לנו תמיד בחירה. גם אם היא קשה לעתים. וככל שנתרגל את היכולת שלנו לעמוד על שלנו, יהיה קל לנו לזהות אותה. ולהחליט שלא עוד.
עכשיו, מסקרן אותי לשמוע: מה דעתך על המאמר?
שיהיה לך שבוע מעולה,
ליאור