אסרטיביות: איך לעמוד על העקרונות שלנו מבלי לפגוע או להעליב?

היי,

בפעם הקודמת, הבאתי 3 טיפים שעובדים מניסיון להתגבר על מחסום כתיבה. היום, נענה על שאלה בנושא אסרטיביות שהעלתה עדן, קוראת חדשה בבלוג ה-NLP שלנו. היא שאלה: איך אוכל לעמוד על העקרונות והזכויות שלי מבלי להיתפש כתוקפנית ומבלי שתיווצר אי נעימות?

על אסרטיביות וחברותיות יתר

קבוצות של אנשים הן דבר טריקי. מצד אחד, רוב האנשים (כן, כן, כולל אותי) אוהב להשתייך לקבוצה. להרגיש "חלק מ…". לדעת שאנחנו מוקפים באנשים שחושבים כמונו. כאלה שאוהבים את מה שאנחנו אוהבים. ומחזיקים בערכים דומים.

רק שלא תמיד ובכל מצב בא לנו להיות "סתם" חלק מהקבוצה. לפעמים, אנחנו רוצים להישמע יותר. להיות קצת יותר דומיננטיים. להיות מורגשים. ואפילו יותר חשובים בקבוצה. בעיקר, אם אנחנו מנומסים מכדי להביע את עצמנו.

ולפעמים, אנחנו מיישרים קו עם הקבוצה. לא עושים את מה שאנחנו רוצים, רק כי מישהו אחר קבע שאנחנו צריכים לפעול אחרת. וכאן בדיוק, אנחנו חייבים לפתח קצת יותר אסרטיביות. לא בהכרח כדי להפוך למנהיגי הקבוצה. אלא כדי שתהיה לנו היכולת, לפעמים, לבחור אחרת.

7 טעויות אסרטיביות נפוצות שדווקא הורסות אותה

אסרטיביות היא מיומנות. כמו שריר. צריך להתאמן בה כדי לחזק אותה. רק שיש מקרים שאנחנו עושים דברים בטעות שדווקא מחלישים אותה. דברים, שיכולנו להימנע מהם לו רק ידענו שאנחנו עושים אותם. זו בדיוק המטרה של המאמר הזה.

הדברים הבאים, הם הטעויות הנפוצות ביותר שפוגעות באסרטיביות שלנו:

טעות אסרטיביות 1: להתנחמד לאחרים בכל מחיר

הנטייה לגרום לאחרים להרגיש מרוצים כל הזמן היא נגזרת של הרצון שכולם יאהבו אותנו. זה נחמד, זה יפה וזה ילדותי. המציאות היא שיש אנשים אחרים. חלקם יאהבו אותנו ללא שום מאמץ. חלקם יאהבו רק אחרי היכרות. חלקם לא יאהבו אותנו, אפילו אם ממש ננסה.

למה? כי זה לא תמיד קשור אלינו. לפעמים הם ישפטו מעשים שלנו בעקבות חוויות שעברו. לפעמים, בגלל סטריאוטיפים או כי נפלנו להם בהכללה הלא נכונה. או בגלל שמישהו גרם להם להבין לא נכון את המעשים שלנו. עובדתית, לא כולם יאהבו אותנו.

הקטע הוא אפילו יותר מזה. גם אם נתנחמד אליהם, זה לא בהכרח יגרום להם לאהוב אותנו. לרוב, הם אפילו יזלזלו בנו יותר. כי הם יפרשו את זה תמיד דרך הפילטר שגורם להם לפרש אותנו בצורה לא נכונה.

מה כן לעשות? קודם כל לקבל את העובדה שיש אנשים שלא יהיו מרוצים מחלק מההתנהגות שלנו או מכולה. אז, להפסיק לבזבז אנרגיה על אלו שלא מקדמים אותנו. אחר כך, לשים לב מי באמת שומר לנו על האינטרסים. חברי אמת ומורי דרך. ואותם, נפסיק לקחת כמובן מאליו.

טעות אסרטיביות 2: לחשוב "עכשיו תורי"

על פניו, כשאנחנו רוצים שיישמעו אותנו יותר בקבוצה, זה הגיוני שנרצה להתבלט. אחרי הכל, הנה הרגע שבו אנחנו מתחילים להביע את רצונם. רק שהבעיה היא כזו: אנחנו אמנם רוצים שהדעות שלנו יתבלטו כמו של אחרים, רק שאם הם מפסיקים להקשיב, לא שיפרנו את המצב.

המשמעות של אסרטיביות היא להציב את הדעות והעקרונות שלנו ליד אלה של אחרים. כדי להגן על האינטרסים שלנו. לא במקומם. ואם נדרוס דעות ועקרונות של אחרים ולא ניתן להם את מקומם, נעבור צד ונהפוך לאגרסיביים. וכמו שאנחנו לא נהנים מזה, גם אחרים לא.

מה כן לעשות? לשים לב שאנחנו לא דורסים זכויות של אחרים למען אלו שלנו. וכל עוד יש דרך לעמוד על זכויותינו מבלי לפגוע באלו של אחרים, כדאי לקחת אותה. בעיקר כי הכדור עגול. ואם "נדרוס" זכויות של אחרים כי שלנו נדרסו, אנחנו הבאים בתור.

טעות אסרטיביות 3: לא לדעת על מה אנחנו עומדים

לפעמים, אנשים רוצים להיות אסרטיביים רק כדי להרגיש שדעתם גם נחשבת. שהם שווים יותר בקבוצה שהם חלק ממנה. ולא תמיד הם מסכימים עם מי שבדרך כלל מנהיג אותה. זה הכי מובן בעולם. רק שהאמת היא שיש סיבה למה אנשים הולכים אחרי המנהיגים.

הסיבה העיקרית שבגללה אנשים הולכים אחרי המנהיגים היא כי למנהיגים יש דעה. חד משמעית. הם יודעים מה הם רוצים להשיג. הם יודעים לאן הם רוצים ללכת. והם גם מוכנים להתחיל ללכת לשם לפני ששאר ה"מחנה" יצטרף אליהם. כדי להוכיח שזו הבחירה הנכונה.

בגלל זה, אם אנחנו מאוד רוצים להישמע יותר ושדעתנו תהיה חשובה יותר, נצטרך קודם לגבש אותה. ואני יודע שזה נשמע מובן מאליו. רק שלרובנו אין ברוב המקרים מטרה מוגדרת. ורובנו, גם לא לגמרי מוכנים לעמוד על הדעות והעקרונות שלו.

מה כן לעשות? להגדיר את המטרות שלנו מראש. את הדברים שבאמת חשוב לנו להשיג. לאן חשוב לנו להגיע. מה חשוב לנו לומר. ולא פחות חשוב מכך, להגדיר את הקווים האדומים שלנו. אלה שלא נסכים לעבור לטובת אחרים. ואפילו יותר חשוב, להתחייב אליהם. לא סתם להגדיר.

טעות אסרטיביות 4: להתנסח בצורה פוגעת

בהרבה מקרים, אנשים רוצים להשמיע את ה"אמת" שלהם. וכשאני אומר אנשים אני מתכוון גם אלינו. זה מובן. עושים לנו את זה וגם אנחנו רוצים. לפעמים, עושים את זה כלפינו בצורה יומיומית. וגם אנחנו רוצים להישמע. כי גם לנו יש מה להגיד. אוהוהו יש לנו.

רק שעצם כך שאחרים עושים את זה, לא הופך את זה ל"בסדר". ויש הבדל בין להעביר ביקורת ולהתנצל אם פגענו, להתנסחות מראש בצורה פוגענית רק כדי "לומר את האמת". אמת שמנוסחת בצורה גסה לא הופכת ליותר אמיתית. היא פשוט מרסקת מערכות יחסים.

מה כן לעשות? אם יש לנו ביקורת להעביר, על אחת כמה וכמה לאדם שאנחנו במערכת יחסים חברית איתו, בטוח יש דרך טובה יותר מאשר לפגוע בו. רמז: יש כמה דרכים שכאלה במאמר הזה:

איך להעביר ביקורת ולהישאר ביחסים טובים עם חבר?

טעות אסרטיביות 5: להתנסח בהססנות

אף אחד לא אוהב שאומרים לו שהוא טועה. ובגלל זה, חלקנו הגדול התרגל לדבר בצורה מהוססת. כזו שמאפשרת לנו לברוח ממה שאמרנו. וזו הסיבה שבגללה אנחנו אומרים "לדעתי"  או לציין שזו "רק המחשבה שלנו", לפני שאנחנו מדברים.

רק שברגע שאנחנו מציינים דברים בצורה מהססת, אנחנו פוגעים בחוזק של הדבר שנאמר. ההיסוס שלנו גורם לו להישמע חלש. ואז, אנשים לא יקחו את מה שאמרנו בצורה רצינית. זו לא השיטה לחזק אסרטיביות.

מה כן לעשות? להפסיק להתנצל בשפה שלנו. אם אנחנו רוצים להגיד משהו, פשוט להגיד. חלאס עם ה"לדעתי" ו"אני חושבת ש…". חלאס עם "אני יכול לשאול שאלה?". כל אלה הם לא נימוס. הם סתם הססנות לפני דיבור. ואפשר לומר פשוט את מה שבא אחריהם, בלעדיהם.

טעות אסרטיביות 6: הכל או כלום

זה נכון שאסרטיביות היא אידיאל מגניב. רק שאם אנחנו במכה נהיים אסרטיביים מ-0 ל-100 זאת טעות. מעבר לכך שאנחנו עוד לא יודעים איך להיות אסרטיביים בדרך שהכי מתאימה לנו, גם לא תמיד נוח לנו לעבור לקיצוניות השנייה.

מעבר לכך, זה גם מעורר אנטי כלפי השינוי שלנו. כמו כל שינוי שאנחנו עוברים, אם הוא קיצוני מדי הוא קשה מדי לסביבה שלנו. והם, מתנגדים לשינוי שלנו. כי זה מערער את התפישה שלהם אותנו. לא שזו סיבה לוותר על מי שאנחנו. פשוט יש דרך חכמה יותר לעשות את זה.

מה כן לעשות? להפוך בכל פעם לטיפה יותר אסרטיביים. קצת כמו לטעום סוג אוכל חדש. קודם ביס. בודקים את הטעמים. ואז בהדרגה מחליטים מה טעים לנו ומה לא. כך, נפתח גם את היכולת להכיל את התדמית החדשה שלנו כאסרטיביים, כדי שלא תהיה סתם מסיכה.

טעות אסרטיביות 7: ציניות עוקצנית

הומור זה אחלה. בעיקר כשיש אותו. רק שלפעמים, אנשים מתרגלים להיות ציניים. בעיקר כי נדמה להם שזה מגניב. והאמת? שעד גיל מסוים זה מגניב. בהנחה שאנחנו דמות בסדרת טלוויזיה או בסרט שכל כמה דקות צריך להיות להם פאנץ'.

רק שאם ההומור שלנו פוגע באנשים כדי להצחיק, זו כבר לא אסרטיביות. זו אגרסיביות. אפילו אם לא הפעלנו כוח פיזי. ואני בטוח שכל אחד מאתנו יכול להיזכר בפעם שצחקו עליו. זה לא באמת מצחיק להיות בצד השני. אפילו אם הוא מזייף צחוק ועושה רושם שלא הזיז לו.

מה כן לעשות? אם ממש בא לנו להצחיק תוך כדי שאנחנו "יורדים" על מישהו, אפשר פשוט להסתלבט על עצמנו. לא יותר מדי. בקטנה. וככה, אנחנו מראים דווקא ביטחון עצמי. שאנחנו לא לוקחים את עצמנו כל כך ברצינות. ושכיף להיות אתנו.

מאוד חשוב בנקודה הזו, לא להפוך את זה למופע סטנדאפ שבו כולם יורדים עלינו אחרינו. להסתלבט על עצמנו, אם החלטנו, ולחזור לשיחה. לא להפוך את זה לאישו. כי אז, זה יכול להתהפך עלינו ולפספס את הפואנטה. הרי אנחנו מכוונים ליצור אסרטיביות או לא?

די להיום. ואותי מסקרן לדעת בתגובות שמתחת למאמר: מה דעתך עליו? האם ישנן טעויות נוספות שפוגעות באסרטיביות מניסיונך?

שיהיה לך המשך שבוע מעולה,
ליאור