מה אפשר ללמוד מפסיכופתים על קבלת החלטות כשאנחנו באמצע סערה רגשית?

היי,

בפעם הקודמת הסברתי מהי הפעולה הפשוטה שתגרום לנו לזכור שעשינו משהו ולא להצטרך לבדוק שוב. היום, רציתי לענות על שאלתה של סבינה, קוראת חדשה של הבלוג, ששאלה: איך אפשר לשלוט בעצמי יותר כשאני צריכה לקבל החלטה ואני מאוד מאוד נסערת רגשית?

מה הקשר בין פסיכופתים לקבלת החלטות?

פרופ' קווין דאטון הוא טיפוס מאוד מעניין. פסיכולוג וסופר שהתמחה בפסיכופתים ובדרכים שבהם הם עשויים להיות יעילים לחברה. עכשיו, אני יודע מה עובר לרוב האנשים בראש. פסיכופתים? זה לא האלה שרוצחים אנשים כל הזמן?

ובכן, יש גם כאלה. רק שיש גם לא מעט פסיכופטים שאובחנו על ידי בעלי מקצוע ודווקא מצליחים להשתלב בחברה לא רע. ולא, הם לא עומדים בהכרח לרצוח מישהו. ולא, אבחון עצמי זו לא שיטה. כן, גם אם הרבה אנשים אומרים על מישהו שהוא פסיכופת.

אז מה מאפיין פסיכופת אמתי? על פי ההגדרות המקובלות, פסיכופת הוא אדם שבדרך כלל נוטה להיות אנטי-חברתי ולחוש מעט מאוד חיבור רגשי לאחרים. אין לו אשמה או חרטה על בחירות שביצע. ולעתים קרובות הוא נוטה להיות מאוד אגואיסט, נועז וחסר עכבות.

בניגוד לדעה הרווחת, לפסיכופטים יש נטייה דווקא למשוך אליהם אנשים. הם מסוגלים לשדר חברותיות מאוד גבוהה כשהם רוצים. לפעמים על סף המגנטיות הכריזמטית. וזה לא מפתיע, כי מדובר באדם נועז וחסר עכבות שמסוגל להיות מאוד חברותי כשהוא רוצה בכך.

פסיכופת מתפקד הוא פסיכופת שלמד לתפקד בחברה. להשתמש ביכולותיו ביעילות. בניגוד לרוצחים הפסיכופתים למשל. רק שפסיכופת מתפקד הוא מכונת קבלת ההחלטות המושלמת. לא פועל מתוך מניעים רגשיים. מסוגל לחשוב על טובת הכלל. ושם, זה דווקא מעניין.

מבחן הפסיכופתים של דאטון

עד כאן, הכל טוב ויפה. כי זה תיאורטי. ואפילו הסכמנו תיאורטית (לפחות באופן חלקי) שפסיכופתים מתפקדים יכולים להיות אחלה מנהיגים. רק שזה הכל בתיאוריה. ולכן, רציתי להביא את הדוגמה של פרופ' דאטון לקבלת החלטות של פסיכופת. רק לצורך ההמחשה.

תארו לעצמכם מצב שכזה וענו על השאלה: נניח שרכבת נוסעת על המסלול שלה במהירות. ובעוד רגע, תגיע לפיצול בדרך. בהמשך הדרך שלה נמצאים 5 אנשים שקשורים למסילה. מבלי יכולת להימלט. ובמסלול השני, קשור למסילה רק אדם אחד.

אם נניח שיש לידכם כפתור שמאפשר לכם להסיט את המסילה, כך שתהרוג את האדם הבודד שקשור למסילה במקום את החמישה, האם הייתם לוחצים על הכפתור? חשבו על זה והחליטו. במהירות. כי גם במציאות לא היה לכם באמת זמן לחשוב על זה.

עכשיו, תארו לעצמכם מצב קצת שונה במקומו: נניח שהרכבת נוסעת על המסלול שלה במהירות. ובעוד רגע תגיע לפיצול הדרך. בהמשך הדרך שלה נמצאים 5 אנשים קשורים מבלי שיוכלו להימלט. רק שעכשיו, אין כפתור.

עכשיו אנחנו עומדים בגשר מעל למסלול הרכבת. ולפנינו עומד אדם מאוד גדול פיזית. אחד, שאם נדחוף וייפול לפני הרכבת, היא תיעצר בזמן. הוא כמובן ייהרג, רק ש-5 האנשים יינצלו. האם הייתם דוחפים אותו?

מה שונה בין קבלת ההחלטות של רוב האנשים לזו של פסיכופת?

בסריקות מוחיות של אנשים רגילים וכאלה שאובחנו כפסיכופתים שנשאלו את 2 השאלות נמצאו הבדלים משמעותיים. לא בשאלה הראשונה כמובן. בשאלה הראשונה זה היה די זהה. רוב האנשים ענה את אותה התשובה. הם היו לוחצים. מוכנים לדרוס אחד כדי ש-5 יישרדו.

זה אולי לא כל כך יפה, נחמד ונעים לגרום לאדם למות. רק שלטובת הכלל, רוב האנשים היו מוכנים ללחוץ על הכפתור. בשאלה השנייה משהו השתנה. כשזה כבר לא "רק ללחוץ על כפתור". אלא ממש "לדחוף אדם למותו". שם, זה כבר משהו אחר.

למה אחר? כי אנחנו לא רוצים לחשוב שגרמנו ישירות למותו של אדם. יש הבדל משמעותי בין ללחוץ על כפתור מאשר להרוג בעצמנו אדם. ובסריקות המוחיות, האנשים הרגילים הגיבו בצורה הרבה יותר אינטנסיבית. והפסיכופתים? בדיוק כמו שהגיבו לשאלה הקודמת.

במילים אחרות, הפסיכופתים לא היו מסוגלים לחוש את החיבור הרגשי לאדם שנמצא לידם. מבחינתם, זו הייתה אותה הבחירה בדיוק. אם הבחירה היא בין אדם אחד מת לחמישה מתים, עדיף שהחמישה ישרדו. עבורם, זו הייתה סוגיה מתמטית פשוטה.

הסוד, הוא בדיוק בנקודת השבירה

לפעמים, קורים מצבים שבהם אנחנו צריכים לקבל החלטה ואנחנו מאוד עמוסים רגשית. כי אנחנו מאוהבים. כי אנחנו זועמים. כי אנחנו מאוד מאוכזבים. או כל עומס רגשי אחר. רק שבמצב שכזה, העומס הרגשי מסיח אותנו מקבלת ההחלטה.

רגע לפני, חשוב לציין שלרגשות יש תפקיד משמעותי בתפקודנו התקין. כן, גם ל"שליליים". כולל הכעס, השנאה והאכזבה. רק שברגע הבחירה, הם לא תמיד הכי נכונים עבורנו. ולעתים קרובות, הם אפילו גורמים לנו לבחור במשהו שבמצב אחר בחיים לא היינו בוחרים בו.

אז איך נוכל להגיע למצב שבו נוכל לרגע להתנתק מהסערה הרגשית ולקבל החלטה נקייה יותר? התשובה הפשוטה היא לשבור תבנית. שבירת תבנית בשפת ה-NLP היא הסחת דעת שקוטעת את רצף החשיבה של מישהו. ובכך, היא מסיחה את דעתו.

שבירת התבנית יכולה להיות קלילה לעתים. סתם שאלה ששואלים אותנו. או לקום להכין קפה. רק שפה, כשאנחנו מאוד עמוסים רגשית אנחנו צריכים שבירת תבנית רצינית יותר. ולצורך זה, נרצה לא רק לקטוע את צורת החשיבה אלא גם להוסיף לכך את שינוי היציבה והנשימה.

כאשר אנחנו מרגישים תחושה מסוימת, אנחנו נוטים לשבת (או לעמוד) בצורה מאוד מסוימת. לכעס יש את היציבה שלו. להתלהבות יש את היציבה שלה. לעייפות יש את שלה. וכך הלאה. רק שמה שמעניין הוא שאי אפשר להפריד ביניהן.

איך נוכל להתנתק רגשית לרגע כדי לקבל החלטות יותר בקלות?

מילטון אריקסון, אחד ממקורות ההשראה הגדולים של ה-NLP גילה משהו מאוד מעניין. מאוד קשה להרגיש עצובים כשאנחנו עומדים מתוחים וזקופים. באותה מידה, קשה גם להרגיש שמחה גדולה כשאנחנו שפופים והידיים שלנו שמוטות. עצם המחשבה על זה מצחיקה.

לכן, אם נשנה את היציבה שלנו ואת צורת ההתנהגות שלנו לאחת אחרת, ישתנה גם מצב הרוח שלנו אליה. מכיוון שאנחנו שואפים לצאת מהסערה הרגשית ולהתנתק לרגע מהרגש, עלינו לבחון איך אנחנו יושבים כשאנחנו שופטים משהו בצורה הגיונית.

וכאן בדיוק, אנחנו מגיעים לשינוי ההתנהגותי שאנחנו מחפשים: אם נשלב ידיים ונשען אחורה (כולל הצוואר והפנים) למספר שניות, משהו מעניין יחול בגוף שלנו. מעין התנתקות. כאילו שאנחנו עדיין חושבים על זה. רק בצורה שופטת ובוחנת. ולא כזו שמעורבת רגשית.

זו בדיוק היציבה, שבטעות מתייחסים אליה כ"שפת גוף סגורה" בקורסי שפת גוף שלא הספיקו להתעדכן. רק שבמקום שלא להקשיב, היא עושה משהו אחר. פשוט מנתקת רגשית. ומאפשרת לנו לבחור בצלילות מחשבתית.

ואם עדיין לא הצלחנו להתנתק עד הסוף, ניתן לעצור רגע. לקום להכין קפה. ממש ליצור הסחה גדולה יותר. ואז לחזור לשבת מראש בתוך הישיבה המחשבת הזו. אז, יהיה לנו קל יותר לקבל את ההחלטה. וגם אז, אני ממליץ בחום לקבל את ההחלטה ב-3 השניות הראשונות.

עכשיו, מסקרן אותי לשמוע: מה דעתך על המאמר?

שיהיה לך שבוע מעולה,
ליאור