היי,
בשבוע שעבר הסברתי איך להניע אדם לבחור להשתנות, למרות שאינו משתף פעולה. השבוע, רציתי לדבר קצת על הצלחה. ולא סתם על הצלחה. על אנשים שהקימו מעצמות מצליחות בעולם העסקים ועל הדבר שמשותף להם.
כולם רוצים להיות מיליונרים
עוד לא יצא לי להכיר אדם שלא מעוניין להיות מצליח יותר. להיות מיליונר ואפילו מיליארדר. כולנו מדמיינים (בשלב כזה או אחר) מה היינו עושים עם הכסף הזה. מה היינו קונים. לאן היינו טסים. מה היה משתנה באורח החיים שלנו. או בדרך שבה אנחנו מתנהלים.
זו גם הסיבה שבגללה קל כל כך למכור לאנשים את הפנטזיות על הכנסה פאסיבית. לעבוד מעט שעות בשבוע. לצאת ל"פנסיה מוקדמת". לראות את העולם. לחיות את החלום. להפסיק להגיע לעבודה בשעות כל כך מוקדמות. או סתם למשוך את סוף השבוע במשך עוד שבוע.
על פניו, זה הגיוני. אנשים רוצים להצליח יותר כדי לעבוד פחות. כדי לחיות בפנטזיה שלנו. רק שאת הצעדים שבאמת נדרשים כדי להגיע לשם, רובנו לא מוכן לבצע. לעשות את ה"עבודה המלוכלכת". ושם נכנסים התירוצים. ההצדקות. והדחיינות.
האמת היא שרובנו לא באמת רוצה להיות שם. הוא מוכן ליהנות מהתוצאות של זה. בזה אין לי ספק. רק שההתמודדות הבלתי פוסקת עם ניהול מעצמה היא לא כזו קלה. כי היא לא מסתכמת רק באיכות החיים. ויש מאמץ עצום שנדרש כדי להגיע לשם ולתחזק את זה.
לסמן את המטרה סביב החץ
בשנים האחרונות יצא לי להיפגש (במקרה או תוך כדי עבודה) עם די הרבה אנשים אמידים. אנשים שבנו חברות ענק. חברות שמגלגלות סכומי עתק, שרובנו היינו שמחים לחלוק באחוזון מהם. וקשה לאפיין אותם בצורה אחת.
בניגוד לכל ספרי ההצלחה, אין באמת נוסחה אחת להצלחה. חלקם בנו את החברה שלהם במהירות. חלקם בנו אותה לאט. חלקם הצליח בסיבוב הראשון. חלקם נכשל במשך שנים. לחלקם היה חזון מרשים מראש. וחלקם פשוט עבד בנחישות לתוך ההצלחה.
הבעיה עם כל אותם סופרי ומרצי הצלחה היא שהם מנתחים הצלחה בדיעבד. מתוך ניתוח של הדבר שלדעתם עבד. סוג של "לירות חץ ואז לסמן את המטרה סביבו". כי אם הייתה נוסחה אחת להצלחה בכל תחום, כולם היו משתמשים בה ומצליחים.
גם תחום ה-NLP אגב לא "חף מפשע". ב-NLP אנחנו עוסקים אמנם בלמידת מצוינות. רק שבסופו של יום, לא כל אדם שלמד NLP הוא מצוין. כן, יש לו סיכויים טובים יותר להצליח אם יישם את מה שלמד. רק שאם לא יישם, יתרגל ויפעל, זה לא יקרה מעצמו.
למה לא לחיות את החיים הטובים?
בראיון שקראתי לפני שנה, אמר ריצ'ארד ברנסון (הבעלים של תאגיד וירג'ין שהונו עומד כיום על 5.1 מיליארד דולר) דבר מדהים. דבר, שאני שומע שוב ושוב מכל אדם שבנה את עצמו. בראיון, אמר ברנסון כי למרות כל ההצלחה והדברים שהשיג הוא לא חושב ש"הגיע לשם".
למרות כל ההצלחה והכסף. למרות שהוכתר כאביר. למרות שפגש את האנשים הכי מעניינים בעולם. למרות שהוא גר באי ששייך לו. ולמרות שהקים מעצמה מתוך עסק קטן לשליחת תקליטים בדואר. כל אלה, היו גורמים לרובנו לחשוב ש"זהו, אפשר לנוח על זרי הדפנה".
רק שהמצליחנים האלה לא עוצרים שם. דוחפים את הגבולות שלהם כל הזמן. בודקים מה עוד אפשר לעשות. בודקים איך אפשר לעשות דברים אחרת. וכל הזמן פועלים. לא מעניינת אותם הפנסיה. לא מעניין אותם להפסיק לעבוד. לא מעניין אותם "לחיות את החיים הטובים".
וזה לא שהם לא "חיים את החיים הטובים". רק שהם אלה שמבינים מה המחיר האמתי של החיים הטובים. מה המחיר האמתי של חוסר ההתפשרות ל"מה שכולם עושים". וזה הדבר שבאמת מרים אותם למעלה. מעל לכל השאר. הם פשוט לא חיים את האשליה.
הקטע המעניין הוא שזה לא חל רק על אלו שמוצלחים כלכלית. זה חל על כל אדם שהוא הצלחה בתחומו. אף אחד מהם לא שוקט על שמריו. הם כולם עושים ועושים ועושים. לומדים ומתפתחים. מיישמים ומתקנים. תוך כדי תנועה מתמדת. ושבירת גבולות.
זו בדיוק הסיבה שהיום אני לא מביא פה שיטה. או טיפים. ואפילו לא סיפור נחמד. היום, אני רוצה להשאיר אותך עם שאלה אחת בלבד. שאלה, שרצוי לתת לה להדהד בראש. שאלה, שיכולה לקחת אותנו לשלב הבא. וזו השאלה: מה עשית היום כדי לפרוץ את הגבולות שלך?
זהו להיום. עכשיו, אשמח לשמוע בתגובות: מה עלה לך בראש כתשובה לשאלה?
שיהיה לך שבוע מעולה,
ליאור